לתדלק את החמאס

אפריל 2006. מכונית הניסן הצנועה של איתן קוברסקי עשתה לאיטה את הדרך אל ביתו של איש חמאס בכפר באזור שכם. לאשתו סיפר קוברסקי, עוזר בכיר למנכ"ל פז והממונה בחברה על הקשרים עם הרשות הפלסטינית ועם מדינות ערב, כי הוא נוסע להיפגש עם נציגי הארגון באחד ממחסומי צה"ל. לילדיו גם את זה לא סיפר. היחיד שידע את הפרטים לאשורם הוא מודי בן-ש"ך, אז מנכ"ל פז, ששלח אותו למשימה: השגת הזיכיון לאספקת הדלק לרשות הפלסטינית.

למעלה מעשור שכן הזיכיון בידיה של דור אנרגיה (לימים דור-אלון), כשניסיונותיה של פז לשבור את המונופול עולים בתוהו פעם אחר פעם. דור עבדה עם קוקו עובדיה, נהג מכלית לשעבר, שאחז בקשרים משובחים עם יאסר ערפאת, עם ג'יבריל רג'וב ועם שאר בכירים ברשות - קשרים שהיתרגמו למאות מיליוני דולרים לאורך השנים. ניצחון החמאס בבחירות בינואר 2006, אירוע שספק אם יירשם כחיובי במיוחד בדברי ימי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפיח אצל הנהלת פז דווקא זיק של אופטימיות והעלה בחוטמה ריח של הזדמנות עסקית בלתי חוזרת.

אבל עם כל הכבוד לעסקים, קוברסקי חשב יותר מפעמיים לפני הנסיעה. "ההתלבטות הייתה אדירה", הוא משחזר בראיון ל-G, "שמע, זה מפחיד. אתה נוסע לבד, ברכב ישראלי עם לוחית צהובה, לכפר בגדה, לבית של אדם שאתה יודע שקשור לחמאס. אם הם היו רוצים לעשות לי משהו, לא הייתי יכול לעשות כלום".

גם אחרי שכבר הגיע למחסום הצה"לי הסמוך לכפר, הוסיף קוברסקי להתחבט. "הזמינו אותי לארוחת צהריים אחרי התפילה של יום שישי. הגעתי למחסום באחת, אבל שם עצרתי וחשבתי מה לעשות. נשארתי באוטו שלוש שעות, מושך זמן. מודי לא היה מוכן לקחת אחריות ולהגיד לי להיכנס. אף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות על הנסיעה הזו".

מה גרם לך בסוף להיכנס למרות הכול?

"אחרי כמה טלפונים מהם, הרגשתי שאין, אם לא אקפוץ למים לא תהיה שום עסקה. היות שנסע איתי איש קשר פלסטיני והיות שהוזמנתי לבית פרטי, הלכתי על זה: אדם שמזמין אותך לביתו, לוקח אחריות. ובכל זאת, אנשים טוענים ששכבתי פה על הגדר בשביל פז, כשלקחתי סיכונים ברמה האישית".

לקחת איתך נשק?

"בפגישה הראשונה כן. שמתי אקדח בתיק. הם לא ידעו שאני נושא נשק, אבל לי היה ברור שאני עם אקדח צמוד. היות וזה לא היה אקדח תופי אלא כזה שצריך לדרוך לפני שיורים, אז דאגתי גם שהכדור כבר יהיה בקנה".

איך קיבלו אותך כשהגעת?

"בגלל ההיסוסים הגעתי באיחור. הם ישר אמרו 'למה הגעת רק עכשיו, חיכינו לך לארוחת צהריים'. עניתי שהיו כל מיני אילוצים, מכרתי איזה סיפור. האווירה הייתה מדהימה. תוך שעה השיחה כבר קלחה. ישבו שם, בין השאר, מישהו שבן דודו מהמבוקשים הכבדים של החמאס, סגן ראש עיריית שכם ממשפחת חמדאלי - והנה הבן אדם יושב מולי ואנחנו משוחחים, והוא שואל שאלות מקצועיות והשיחה מתנהלת בצורה הכי נעימה והכי עסקית.

"יצאתי משם די בהלם. אתה מגיע עם מחשבה על אנשים שהם אויב שרוצה להרוג אותך, שכל מה שמעניין אותם זה להשמיד את מדינת ישראל, ואתה מוצא אנשים נעימים שלא נכנסים בכלל לפוליטיקה, אנשים אינטיליגנטים שאפשר לשוחח איתם ברמה גבוהה, לא עם הדגלים והלפידים אלא ענייניים מאוד. הם מבינים עניין, מבינים עסקים. הכול אינטרסים כלכליים".

איומים במבטא ישראלי

התואר שהחזיק קוברסקי עד לאחרונה בפז - עוזר בכיר למנכ"ל והממונה בחברה על הקשרים עם הרשות הפלסטינית ועם מדינות ערב - לא מעיד בשום דרך על כך שהוא האיש שסגר בעבור החברה חוזה של מיליארד וחצי שקל לשנה, שהיו לא פחות מ-11% מהכנסות החברה ב-2007 (אגב, מאז זינקו מחירי הבנזין והסולר בבתי הזיקוק בכ-20% ועימם, יש להניח, גם ההכנסות מהמכירה לפלסטינים). גם החלק האחר של הגדרת התפקיד - הממונה על הקשרים עם מדינות ערב - כולל הרבה יותר תוכן ממה שנדמה. הראיון איתו מספק הצצה אל עסקות של מיליארדים שאחורי הקלעים שלהן לעולם אינם נחשפים, ואל ענף רווי אינטרסים, אינטריגות ואמוציות.

את דרכו המקצועית החל קוברסקי, 57, בתחילת שנות ה-80 כששימש כממלא מקום מנהל לשכת התכנון במינהל האזרחי וכממונה על הרישוי ועל הפיקוח של הבנייה בגדה המערבית. מהמינהל האזרחי דילג לסונול, שם התמנה למנהל המכירות באזור יהודה, וכך יצר קשרים עם בעלי תחנות הדלק באזור. ב-1989, לאחר כמה שנים כעצמאי, הוא הצטרף לצוות ההקמה של דור אנרגיה ומונה לחבר הנהלה בחברת הדלק הטרייה. בדור הוא התמקד בהובלת ניסיונותיה של החברה לחדור לשוק הפלסטיני. לאחר שהשיגה את הזיכיון הנכסף עזב קוברסקי את דור, ב-2003 הצטרף לפז, ולאחרונה, בעקבות הרה-ארגון בחברה, עזב אותה וכיום מייעץ לה במקביל לעסקים פרטיים.

התחרות בענף הדלק ברשות הפלסטינית אמנם לא כוללת בינתיים אבידות בנפש, אבל על האמוציות העזות ועל האינטרסים הכבדים המורגשים שם ניתן ללמוד, למשל, מהמקרה הבא. מי שסיפר עליו לקוברסקי הוא סמיר אבו עיישה, מי שכיהן כממלא מקום שר האוצר בממשלת חמאס, ושריכז את נושא הדלק לאחר שקודמו נעצר ונכלא על-ידי ישראל. "הוא קיבל איומים על חייו כמה פעמים, מכל מיני גורמים", נזכר קוברסקי. "פעם גם ירו על האוטו שלו. באחת הפעמים, לדבריו, הוא הבין לפי המבטא שזה היה ישראלי. הוא דיבר איתו בערבית וגם באנגלית. אמרו לו 'תפסיק את המשא ומתן הזה, אנחנו נהרוג אותך'".

הוא סיפר לך שזה היה מבטא ישראלי?

"הוא עדכן אותי, ואמר לי 'תעדכן את השב"כ'. אבל הוא לא נרתע והלך עם העסק עד הסוף. הוא אמר 'אני חושב שאני עושה דבר נכון וטוב, ואף אחד לא יפחיד אותי'".

כדי להבין איך הגיע שוק הדלק הפלסטיני לסיטואציות כאלה, צריך לחזור מעט אחורה. ב-1969, תוך מעורבות של הממשל הצבאי בגדה, צה"ל ומשרד האוצר, הוקמה "פדסקו" - חברה משותפת של סונול, של דלק ושל פז שנהנתה ממונופול מוחלט בשטחים. בתחילת שנות ה-90 נסדק מעט המונופול, כשדור אנרגיה של שמואל דנקנר נכנסה לשוק. קוברסקי, אז חבר הנהלת דור, הוביל את החדירה הראשונית לשטחים. "התקבלתי כמושיע", הוא אומר, "כמי ששובר את המונופול. גם התייחסתי אליהם אחרת לגמרי ממה שהיה נהוג. כשהייתה לבן אדם בעיה בשתיים עשרה בלילה הייתי מתניע את האוטו ונוסע אליו לחברון או לשכם או לאן שזה לא יהיה. כן אינתיפאדה, לא אינתיפאדה - לא משנה. היה מאבטח שהיה נוסע איתי, והייתה לי במיוחד אופל אסקונה כדי שאבלע ברקע. היה לי גם מספר כחול שיכולתי להרכיב על הלוחית הצהובה שלי".

אלא שזמן קצר אחר כך, דווקא בעקבות ההסכמים המדיניים שהחל להירקם מאז 1993 בין ישראל לרשות, חזר המונופול לשוק הדלק בשטחים, והפעם ביתר שאת: קוקו עובדיה הגיע להסכמות עם הנהגת הרשות, ולפיהן כל הדלק הפלסטיני יירכש מדור.

המצב הזה, אומר קוברסקי (שהתפטר מדור לאחר קבלת הזיכיון), לא ממש עודד את החברה להשקיע במתן שירות משובח לפלסטינים. "התקופה הזו הייתה מאוד לא נעימה. היו קובעים איתם פגישות ולא מגיעים, היו מזמינים אותם לדיון והולכים, התנהגות מאוד מבזה. זה מתחיל מזה שלא הייתה לבעלי התחנות בשטחים ברירה אלא לעשות מה שדור אמרה. היחס היה של 'עזוב אותך, מי סופר אותם, אם הוא ירצה או לא ירצה הוא יעשה מה שאני אומר לו'. בעצם דור הרגישה תחושה של 'אלוהים לשלטון בחרתנו', ש'מה שלא נעשה זה שלנו, זה לא פתוח בכלל לוויכוח'. לי זה לא התאים. החברים הפלסטינים שלי בכו שלא מתייחסים אליהם, הם לא קיבלו שירותים כמו אחזקת ציוד וחלקי חילוף. הכסות הייתה שהרשות אחראית ולא החברה, אבל החברה בעצם חיפשה למקסם רווחים. באיזשהו מקום ההתנהלות הזו הביאה את המעבר לפז".

למה ברשות התעקשו לעבוד עם דור?

"היו דיבורים על כל מה שקורה בתוך הרשות - כל מיני בעלי עניין, אבל שוחד זו מילה כבדה. אני לא יכול להגיד דבר כזה, כי לא ראיתי שום העברה של תשלום. מצד שני, אני יודע שהיו אינטרסנטים שהעסק יישאר בדור ומכל הפגישות שהיו לי ברשות במהלך השנים, אחרי שעברתי לפז, הבנתי שזה לא מוביל לשום מקום. הבנתי שאין לי שום סיכוי להיכנס במבנה הקיים. זה גם מה שגרם לשאננות של דור. כשבמרץ 2006 החמאס זכה בבחירות דמוקרטיות, מיד אמרתי 'זו ההזדמנות'".

אז אפשר להגיד שאתה הישראלי היחיד שהיה מבסוט באותו יום?

"אני לא יכול להגיד שהייתי מבסוט, אבל מבחינה עסקית ראיתי בזה איזושהי פרצה בחומה".

לאנשי החמאס, שהיו נטולי מחויבות כלשהי כלפי עובדיה ודור, הייתה מוטיבציה ברורה לפתוח את שוק הדלק: הצלחת התנועה בבחירות נזקפה, כזכור, בעיקר להבטחותיה לבער את השחיתות ולשפר את המצב הכלכלי. "הרי הרחוב לא נהיה דתי פתאום ומאמין בעקרונות החמאס", אומר קוברסקי, "הוא היה אנטי בעלי התפקידים ברשות. אנשי החמאס רצו להראות 'באנו ואנחנו עכשיו עושים סדר'. נושא הדלק מאוד רגיש ברחוב הפלסטיני, כי כולם צרכני דלק ולמשחק עם המחירים יש משמעות מאוד גדולה. אנשים לא טיפשים, הם ידעו בדיוק מה קורה, ועניין הדלק היה הדגל הכי אדום. הם ידעו שהם משלמים ביוקר על הדלק ומנגד לא מקבלים שירות ולא מקבלים איכות ולא מקבלים כלום".

ואנשי החמאס לא מושחתים?

"אני יכול להגיד לך שישב מולי שר האוצר - איש משכמו ומעלה. אינטיליגנט, מעשי, מבין עניין, עם אינטגריטי, ישר, לא מחפש טובות הנאה, לא מחפש להוריד עוד גרוש במחיר שאני מוכר לו ולא להעלות את המחיר ולגזור קופון".

דוקטור מביר זית

אפילו ניהול משא ומתן עם הגורמים הרלוונטיים בשלטון החמאס הטרי לא היה עניין מובן מאליו. קוברסקי יצר את הקשר דרך חבר ותיק שקישר אותו למרצה מאוניברסיטת ביר זית, שבתורו חיבר אותו לשר האוצר מטעם החמאס, גם הוא דוקטור מביר זית. בלי הקשר למרצה ההוא, מודה קוברסקי, הוא לא היה מצליח להשיג את הזיכיון. ככה זה במזרח התיכון: "אתה חייב למצוא איש קשר שיפתח לך את הדלת".

למה אי-אפשר להרים טלפון לממשלת החמאס וזהו?

"בדרך הזו אתה תדבר עם פקידה. אתה לא תוכל להגיע ככה לשר".

כשבשוק שמעו על העניין שמגלה פז, החל קוברסקי לקבל פניות שונות ומשונות. "זה שוק מאוד מזרחי, כל אחד בטוח שאם הוא מכיר את הבן דוד של ההוא שעכשיו בתפקיד, הוא יכול להיות המתווך שיחתוך קופון. התחילו לפנות אליי כל מיני מתווכים, גם אנשים שקשורים לפתח, עם מסרים של 'אנחנו יודעים שהשר רוצה לעשות שינוי, בוא נסדר לך'. לא פסלתי אף אחד: כל מי שהציע לתווך ולהביא את העסקה, נפגשתי איתו. לכולם אמרתי 'אין בעיה, רק תביא לי מכתב מהשר שאתה מוסמך לנהל משא ומתן, ונדבר'. מה שכל החבורה הזאת לא ידעה זה שאני כבר מנהל משא ומתן עם נציגי השר ולא עם אנשי ביניים. מסך העשן היה מאוד רחב".

לפני עליית החמאס גם ניסיתם להגיע לשלטונות בעזרת אנשי קשר?

"היו כל מיני מתווכים שניסו להגיד 'אנחנו יכולים לסדר' ורצו עמלות, אבל זה לא עבד. ישבתי כמה פעמים עם סלאם פיאד, ופשוט אי-אפשר היה לשבור את החוזה שלהם עם דור או לשנות אותו בשום צורה. הוא חשש לעשות מהפך בגלל האנשים שלו, אנשים בתוך המערכת שתמכו בדור".

אבל גם אחרי ניצחון החמאס, אבו-מאזן עדיין נשאר יושב ראש הרשות.

"כן, אבל נושא הדלק היה כפוף לשר האוצר. אנשי אבו-מאזן באמת ניסו לשבש ולהפריע. קיבלתי מסרים דרך דור דווקא".

איזה מסרים?

"מסרים כמו 'אתה מבזבז את הזמן, אתם משלים את עצמכם, זה שלנו, לא יעזור לך כלום'. הכול נאמר בביטחון מלא. הם עוד לא הבינו שהם הולכים לאכול אותה. המצחיק הוא שאנשי הצוות מטעם חמאס שדיברו איתי פנו גם לדור, ואמרו להם 'תשמעו, אנחנו שלטון חדש, אנחנו בוחנים את העסקאות, בואו ננהל משא ומתן על שיפור תנאים' - ובדור זרקו אותם מכל המדרגות. הם נתנו לצוות שדיבר איתי יחס מאוד מתנשא ומתנכר. בזה הם עשו לי את השירות הכי גדול".

יש לך הסבר להתנהגות שלהם?

"זו הייתה הטעות שלהם. הם לא הבינו שיש כוח לבחירות דמוקרטיות, ושהרחוב אמר פה משהו על השלטון הקודם. הם יצאו מתוך הנחה של 'מי אתם בכלל, אתם אורחים זמניים פה', ולא רצו להראות לאנשי החמאס שהם סופרים אותם בכלל. הם חשבו שהם יודעים הכול הכי טוב ושבזכות זה שקוקו שותף שלהם, אף אחד לא יכול להוציא אותם מהרשות. הם לא קראו את התמונה. הם לא הבינו שהנפשות הפועלות או שומרי החותם שלהם לא שם כבר, שאין להם יותר משקל ".

למה אנשי החמאס לא פנו, למשל, גם ל"דלק" של תשובה?

"הם לא ידעו איך. הם העבירו איזה מסר, אבל אנשים לא התייחסו לזה. גם אם הם צלצלו, התייחסו לזה כאל בדיחה".

מתי הבינו בדור שקרה משהו?

"המהפכה קרתה ב-30 בספטמבר, כששר האוצר הפלסטיני הוציא מכתב לחברי ההנהלה של דור, עם שליח אישי לבתים. רק אז נפל האסימון והם הודו בטעות שלהם".

הדרך לרגע המיוחל הזה (מבחינת פז) לא הייתה פשוטה כל-כך. אחרי הפגישה הראשונה, שתוארה בפתיחת הכתבה, הצטרפו לקוברסקי שני יועצים משפטיים והמפגשים הבאים התקיימו בקרוואן שהובא במיוחד לתחנת הדלק של פז בקרני שומרון. את האקדח הוא כבר השאיר בבית. בשלבים מתקדמים יותר הצטרף גם המנכ"ל מודי בן-ש"ך. בסך הכול ארכו המגעים חמישה חודשים. הקושי העיקרי נגע לחרם הכלכלי שהטילו הבנקים על החמאס. גם דור סבלה לא פעם מעיכוב בתשלומים בימי שלטון הפתח, והחשש מבעיות תשלום מול החמאס היה גדול אף יותר.

"בלילה שלפני החתימה", מספר קוברסקי, "החוזה כמעט התמוטט. אני זוכר שזו הייתה אז תקופת הרמדאן, ישבנו כל היום ולא אכלנו. הייתה כבר עסקה אבל לא חתמנו, כי הייתה בעיה עם הביטחונות. עצרו אז לחמאס את הכספים, הבנקים לא עבדו עם הממשלה שלהם חוץ מהבנק האיסלאמי-ירדני ברמאללה. ביום לפני החתימה הבנק הודיע שהוא לא מוכן לספוג את כל גובה האשראי. נפגשתי עם מנהל הבנק ומנהל האשראי, ניסינו למצוא איזושהי נוסחה, ולא מצאנו. בנקודה הזו הייתי חייב לפגוש את השר. ישבתי עם השר, בצד השני מודי ישב במשרדים של צדיק (בינו, א' ר'), ובסוף הצלחנו למצוא נוסחה: קיצרנו קצת ימי אשראי, קירבנו תשלומים".

זה לא היה מסוכן מדי מבחינתכם?

"קודם כל היינו מוכנים לקחת רמת חשיפה מסוימת. בקטע הזה שני אנשים בלבד היו בסוד העניין: מודי ביום-יום, ובהחלטות הקרדינאליות צדיק בינו. צדיק נתן גיבוי מלא ואיפשר את זה. אני אמרתי 'תראו, דור בוכים ובוכים, אבל 12 שנים הם לא מוותרים על הרשות. למה? אז הם פיגרו חודש, אבל בסוף שילמו'. הקטע הוא להסתכל עליהם כישות, כמדינה, ולא כלקוח. זה לא סוכן דלק שמחר ייפול, זו מדינה".

בסופו של דבר נסגרה העסקה בספטמבר 2006. פז הייתה יכולה אולי ליטול את הזיכיון במלואו מידיה של דור, אלא שהייתה לה בעיה קטנה: המסוף בנחל עוז שממנו מזרימים דלק לרצועה הוא מסוף של דור, על שטח שהחכיר הקיבוץ לחברה. "רצינו לנהל משא ומתן עם הקיבוץ, לבדוק אם אפשר יהיה לקבל שטח אחר או שיגמרו את החוזה עם דור ויעבירו אלינו, אבל זה לא התאפשר וכשהפלסטינים הבינו את זה הם הודיעו שהם מורידים את עזה מההסכם שלנו".

עד כמה שיחקו במשא ומתן הקשרים האישיים שנוצרו בין הצדדים?

"לקשרים האישיים יש משקל מאוד משמעותי. זה לא רק משא ומתן יבש. תשמע, הייתי אוסף חלק מהם כל פעם מהמחסום בחווארה ולוקח אותם לפגישה בקרני שומרון, כי הם לא יכלו לצאת משכם עם הרכב שלהם. אחרי פעמיים-שלוש אמר לי אחד מהם שאחר-כך, דרך אגב, נעצר מעצר מנהלי: 'אני חייב להגיד לך ששינית את תפיסתי לגבי הישראלים, הפכת לי את כל צורת החשיבה שלי'. אתה יודע מה זה? עד אז ישראלים היו מבחינתו החיילים במחסום שלא נותנים לו לעבור, או המתנחלים שגרים שם ליד שכם. פתאום בא אליו ישראלי שאוסף אותו באוטו ומנהל איתו משא ומתן כשווה אל שווה, מתייחס אליו בכבוד ובגובה העיניים. זה עשה סוויץ' בחשיבה שלו לגבי הישראלים".

היו לך התלבטויות בהיבט המוסרי שבניהול עסקים עם ארגון טרור?

"לפני שהתחלתי את המשא ומתן עם החמאס, נפגשתי עם היועץ המשפטי של משרד החוץ ועם ראש המועצה לביטחון לאומי. שאלתי אותם אם זה מקובל עליהם, אם אין בזה איזושהי עבירה. הם אמרו שאין סיבה שלא לנהל איתם מגעים. לפי דיני המלחמה והמשפט הבינלאומי, אתה בכלל מחויב לתת להם את השירותים האלה. אתה לא יכול להגיד 'סטופ, אני לא נותן לפלסטינים דלק'. יש פה ציבור של מיליוני אנשים שצריכים דלק".

אגב, לאחר התפרקות הרשות לשני גופים שונים - הפתח ברצועה והחמאס בעזה - החליטה ממשלת הפתח לדבוק בחוזה עם פז.

עסקים וטרור

טיעוני מוסר על הקשר שבין עסקים לטרור עלו בשנים האחרונות בעיקר בהקשר אחר: שוק הגז הטבעי.

זה כעשור מקיימת ישראל מגעים עם חברת בריטיש גז, בעלת הזכויות בשדה הגז הטבעי שמול חופי עזה, כשברקע נשמעות כל העת טענות על סיוע למימון הטרור: בריטיש שותפה בשדה עם קרן ההשקעות של הרשות הפלסטינית, המחזיקה ב-10% מהמיזם ואוחזת באופציה להגדיל את אחזקותיה ל-40% בשלב הפיתוח. מי שהוביל את הקו הזה, היו אנשי מרחב שבבעלות יוסי מימן, שהינו שותף עם ממשלת מצרים בספקית הגז EMG, שכל עוד נמנעת כניסת שחקנים נוספים לשוק, נהנית ממעמד של ספקית הגז הכמעט בלעדית לישראל.

קוברסקי מתייחס לטיעוני ה"כסף לטרור" בביטול: "הכול מסחרי, בחייך. כל הדיבורים האלה הם בגלל EMG. אם ישראל תקנה מבריטיש, תהיה לה פחות תלות בצינור הגז שלהם".

אומרים שאסור להסתמך על המצרים, אבל הנה, גם במלחמת לבנון מצרים לא עצרה את האספקה.

"כן, אבל תראה למשל מה היה בחודש שעבר כשהתחילו צעקות במצרים על המחיר המוזל שבו מוכרים לישראל. מחר יכול להיות שלא יהיה מובארק. זו סיטואציה שלא בדיוק מאפשרת לך לשים את כל הביצים בסל אחד. אתה לוקח סיכון גבוה מדי".

בעבר דובר על האפשרות לביצוע עסקת בארטר, שתפתור את החשש כי כסף מזומן שתעביר ישראל לבריטיש גז ישמש למימון טרור. קוברסקי חושף כעת, כי במגעים מול החמאס העלו אנשי הארגון הצעה לבארטר מול פז: "הם היו במצוקה בגלל שסגרו להם את הבנקים, ולכן הציעו מעין עסקת בארטר - 'אתם תמשכו גז טבעי מעזה, ותתנו לנו דלק בתמורה'. בינתיים היו עוד פעם מהפכות עם השליטה ברשות, אז אי-אפשר היה להמשיך לדבר על זה".

אבל אחרי שחמאס עלה לשלטון הם יצאו בהצהרות מיליטנטיות על זה שאסור לתת את הגז מעזה לכובשים הישראלים.

"כן, אבל מצד שני הם דיברו איתנו על האפשרות לעסקת ברטר. הצהרות זה יפה לעיתונות. בשקט הם ישבו לעשות עסקה, כי הם היו צריכים את המימון הזה. הגז נתן להם מענה לקבלת הדלקים".

לפני כשבועיים הודיעה בריטיש גז על חידוש המגעים עם ישראל בנוגע לאספקת הגז, למרות טענות רבות שהיו לה בעבר. קוברסקי, מצדו, בעסקיו הפרטיים, פועל בתקופה האחרונה כדי להביא לארץ ענקית גז טבעי בינלאומית אחרת: סאותרן יוניון קומפני. נשיא החברה הוא קרוב משפחה, וקוברסקי עניין אותו במכרז הענקי המתוכנן במשק הגז, להקמת מתקן לניזול גז ולהתקשרות בחוזה ארוך טווח לאספקת גז טבעי. המכרז, המיועד להביא להקטנת התלות הישראלית בגז המצרי, עתיד להיות הגדול בתולדות משק האנרגיה במונחי השקעה והיקף: עלות הקמת המתקן לבדו מוערכת ב-500-700 מיליון דולר; חוזה האספקה מתוכנן להימשך 20-30 שנה, בהיקף של כמיליארד דולר לשנה. גדולי הטייקונים במשק כבר מתעניינים: ים תטיס של יצחק תשובה כבר הציעה שהשדה שלה יוסב למתקן לאחסון גז, וקבוצת IDB של נוחי דנקנר כבר ניהלה מגעים ראשוניים בעניין עם ממשלת קטאר, הנסיכות העשירה בגז טבעי. גם תאגידים בינלאומיים ענקיים מוזכרים כמועמדים להשתתף במכרז, ובהם אקסון-מובייל וגזפרום הרוסית.

קוברסקי: "נפגשנו עם חזי קוגלר (מנכ"ל משרד התשתיות, א' ר'). האמריקאים לא הצליחו להבין ממש את התוכנית פה בארץ, כי היא לא מתאימה לקונספט שלהם על מערכת פריסת הגז ואחסונו. האמריקאים מעוניינים להיות מעורבים בפיתוח התשתית. הם רוצים להיכנס בארץ להשקעות של מיליארדים. לפני שבועיים הייתה להם ישיבת דירקטוריון והם אישרו להתקדם עם הסיפור".

איך זה לעשות עסקים עם ממשלת ישראל לעומת החמאס?

"זה יהיה יותר קשה, אני מבטיח לך".

בנסיכויות נחמד

מלבד ישראל והפלסטינים, קוברסקי חווה במסגרת עבודתו בפז גם עבודה מול גורמי הממשל בירדן ובמצרים. וכך, לאחר מאמצים שארכו שנתיים, השיגה פז אישור ממשלתי לייבא מירדן שמן משומש שאותו היא ממחזרת בישראל. ממצרים, לעומת זאת, אישורים דומים מיאנו להגיע. "המצרים לא חותמים על מסמכים מול ישראל", אומר קוברסקי, "למרות הסכם השלום. רכשתי בזמנו שמן משומש במכרז של בית הזיקוק באלכסנדריה. הגשתי הצעה דרך נציג שם וזכיתי במכרז. כשהייתי צריך לגמור את הניירות מול המשרד לאיכות הסביבה, היה שם פקיד שלא היה מוכן לחתום, כי הוא ידע שזה הולך לישראל".

אז ויתרת?

"כן, ויתרנו על הזכייה".

אי-אפשר לפנות לשר למעלה?

"אין דבר כזה, זה נתקע וזהו".

אולי כי לא שילמתם שם למישהו?

"יכול להיות. המדיניות שלנו היא לא לשלם. זה עיקרון שמודי הטביע אותו ופז מאוד עקבית בו".

לאווירה חיובית יותר זכתה פז בנסיכויות המפרץ הפרסי. "בפז בזמנו הייתה מגמה לצאת ולבדוק עסקים לכיוון המפרץ", אומר קוברסקי, "בתפיסה הקודמת, לפני הרה-ארגון, הייתה מחשבה לצאת עם חטיבה אחת לכיוון חו"ל. האמונה הייתה בפיתוח כלכלי שיוביל לשלום, כמו האמונה של תשובה לגבי הנושא של ירדן ושל פיתוח הערבה. אנשים שבעים, אנשים עובדים המתפרנסים בכבוד - פחות מחפשים לריב ולהתפוצץ. למודי הייתה ראייה רחבה של המזרח התיכון. הוא אמר 'אנחנו חייבים לפתח מערכת יחסים עם השכנים'.

"קטאר היא מאגר הגז הטבעי הכי גדול בעולם, וגז טבעי הוא העתיד של עולם האנרגיה. לכן התחלנו במגעים באזור המפרץ, נפגשנו עם כל מיני גורמים והגענו כבר לשלב של החלפת טיוטות בנוגע לג'וינט ונצ'ר באזור ההוא".

עם חברה ממשלתית?

"באזור המפרץ הכול ממשלתי. כל חברה בעצם נשלטת על-ידי גורם ברמה ממשלתית".

איך קיבלו אתכם שם?

"ההיענות מצדם הייתה מדהימה. כעיקרון צריך לשם ויזה, אבל יש להם נכונות להקל את הכניסה על גורמים כלכליים. הגישה הזו אפשרה לשבת עם אנשים ולהבין לאיזה כיוון הם הולכים, והם בפירוש רואים רק ביזנס, פוליטיקה ממש לא מעניינת אותם. מישהו שם אמר לי: 'תנו לפלסטינים עוד חמישה קילומטר ותורידו אותם כבר מאיתנו'. כלומר 'עזבו אותי מהשטויות האלה, אנחנו מפתחים פה עולם כלכלי'".

למה המגעים במפרץ לא התקדמו?

"באיזה שהוא מקום אנחנו עצרנו. זה היה פרויקט של מודי, וצדיק לקח רברס מכל הפרויקטים האלה".

למה?

"הוא בנקאי. בארץ הוא יודע בדיוק לעשות את החשבונות של המכפילים, לגבי מה שקורה שם אני חושב שהוא עשה טעות גדולה. אבל בינתיים צדיק הוא המיליונר ואני התפרן, אז אני מניח שהוא מקבל החלטות יותר חשובות משלי. הוא בעל הבית ויש לו ראייה יותר רחבה ממני. הוא קיבל החלטה לשנות כיוון או לשים דגשים במקומות אחרים, וזה לגיטימי".

ישראל מעוניינת לייבא גז מקטאר. באפריל ביקרה בדוחא שרת החוץ ציפי לבני ודנה עם מקביליה הקטארים בנושא. קטאר היא ספקית הגז הטבעי הנוזלי הגדולה בעולם, אבל המגעים רגישים ונפיצים בשל הנושאים הפוליטיים.

קוברסקי אומר ש"הבעיה היא רק מתן הפומבי לדברים. אנחנו צריכים חברה בינלאומית שנגיע איתה להבנה והיא שתעמוד בפרונט - ואז אין לך בכלל בעיה. החברה הזאת לא תמכור לגורמים פרטיים, היא תמכור רק למדינה. כמו שהיה בזמנו עם הייבוא לבתי הזיקוק כשהם היו של המדינה. קח את דלק US, למשל. זו חברה הרשומה בארצות הברית, והיא חברה אמריקאית לכל דבר עם גיבוי מלא של כל המערכת האמריקאית. אפשר להביא גז מקטאר, אפשר להביא גז מכל מקום. כל מדינות המפרץ מוכנות לעשות איתך עסקים - בתנאי שאתה לא מנופף בזה בפומבי. קטאר זו האופציה הכי זמינה".

מה ההבדל בין המנטליות של הפלסטינים לבין זו של האנשים במפרץ?

"זה עולם אחר לגמרי. בשטחים זה עולם של רגשות ושל שנאות ושל משקעים, ובמפרץ זה אנשי עסקים שהראייה שלהם עסקית בלבד, לא מעניין אותם מי אתה. אתה יכול לעשות עסקים שם, אתה יכול לפתח ולבנות תשתיות בראייה לטווח של כמה שנים קדימה, אבל בינתיים העסקים שם צריכים להיות בפרופיל נמוך. אפשר לעשות הרבה, רק אל תצעק".

באחד השלבים במגעים מול חמאס, אגב, עלתה הצעה לסייע לסגור עניינים בסיוע הנפט מהמפרץ: לפי ההצעה הפלסטינים ייבאו נפט גולמי עבור פז כחלק מהתשלום, ופז תזקק אותו בשבילם. הסדר כזה יכול היה לסייע לפז להוזיל משמעותית את העלויות, אולם העניין לא התקדם הרבה מעבר לדיבורים. "ברגע שפיאד חזר לתיק האוצר וגם התמנה לראש הממשלה, הוא לא בדיוק התעסק עם זה".

בעצם יש כאן מין משחק שבו כולם עובדים על כולם ויודעים את זה.

"בדיוק, ככה כל הסחר העולמי מתנהל. כולם עובדים על כולם בידיעה. כל אנשי העסקים עושים הצגה לציבור. אנחנו כאילו שונאים אחד את השני, אבל כשזה מגיע לביזנס שוכחים את זה". **