ועדות התכנון: מועדים בגדר המלצה

מאידך, המתנת הצדדים באולם משך שעות, או מתן החלטה/פסק דין חודשים ואף שנים לאחר מועד הגשת המסמכים, אינם נתונים כיום לשום סנקציה שהיא והינם עניין של יום ביומו.

הדבר הגיע אף לפסק דין קיצוני שניתן לפני זמן לא רב על-ידי בית המשפט העליון, בבר"ם 9379/05 בעניין אבוטבול. באותו מקרה הגיש בעל קרקע תביעה לפיצויים לוועדה המקומית בגין פגיעה במקרקעין, הוועדה המקומית לא עמדה בחובתה ליתן החלטה בתביעה בתוך 90 יום ממועד ההגשה, והבעלים המתין למתן החלטה זו.

לאחר שנים של עיכוב, פנה הבעלים לוועדת הערר וביקשה לדון בתביעתו, ובית המשפט העליון, בעת שהמחלוקת הגיעה לדיון אצלו, אישר את טענת הרשות כי יש לדחות את הערר על הסף ולא לדון בתביעה, היות שמשהתעכבה הוועדה המקומית תקופה ארוכה, היה לדעת בית המשפט על הבעלים ביוזמתו לנקוט הליכי ערר, ומשלא עשה כן הרי שלא יקבל פיצוי על הפגיעה בקניינו.

מדובר באבסורד, שכן מדובר בדחיית תביעה על שיהוי בהגשת הערר בעוד ישנם תיקים רבים אשר עפ"י דין אמורים להתברר בוועדות הערר תוך 90 יום, אך בפועל ממתינים לעיתים לבירור שנים רבות ואין פוצה פה ומצפצף.

חוסר האיזון והסימטריה הנ"ל בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בכל הנוגע לתכנון מקרקעין בו נקבעו בחקיקה. יש לציין, כי בחוק קיימים סעיפים ברורים ומפורשים בהם צוינו סנקציות למקרה של אי עמידה במועדים האמורים, לדוגמא סנקציות ופתרונות של העברת ההכרעה לגורמים נוספים, נטילת הסמכויות מהוועדה המקומית לדון בתוכנית שבסמכותה בחלוף חצי שנה מעת הגשת התנגדויות לתוכנית, אם השתהתה מלעשות כן, מינוי ועדה להשלמת תוכניות בעיכוב בירור ואישור תוכנית ועוד.

והנה, על אף שסעיפים אלה בדרך כלל הינם ברורים וחד משמעיים, המקרים בהם נעשה שימוש בהם וננקטו פעולות על פיהם הינם בודדים ביותר, אם בכלל. ועדות הערר ובתי המשפט, שבקשות ליישום סעיפים אלו באו לפניהם, פירשו סעיפים אלו כסעיפים ריקים וקבעו כי המועדים האמורים הינם מועדים מנחים ולא מחייבים, כך שעשויים לפגוע בפעולה עצמה.

התייחסות זו של הרשויות באה לידי ביטוי גם ביישומן ובפעולה על-פי תוכניות בניין עיר מאושרות, שהינן כידוע חקיקת משנה. בתי המשפט קבעו כי המועדים שננקבו בתוכניות עצמן הינם רק מועדים מנחים. אי עמידה במועדים אלה לא פוגע בתוקף התוכנית או באפשרות יישומה, גם אם חלפו מהמועדים האמורים שנים ואף עשרות שנים.

כך היה הדבר משך שנים רבות, גם בכל הנוגע להפקעות מקרקעין. במקרים רבים יועדו קרקעות על-ידי הרשויות לייעודים ציבוריים. למותר לציין, כי ההתנהלות והפרשנות הזו גורמות לפגיעה רבה בבעלי הקרקעות, אלו שמנסים לקדם תוכניות בניין עיר ונקלעים לסחבת רבה ללא סנקציות, ואלו שמקרקעיהם נפגעים ללא עמידה במועדים.

קרן אור ניתנה לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון בעע"ם 1369/06 בו הורה השופט דנציגר לבטל הפקעה עקב שיהוי ותוך התחשבות במועד שנקבע בתוכנית המפקיע לביצוע שחלף ועבר. עם זאת יש לציין, כי קרן אור זו עדיין הינה בודדה בין כלל ההחלטות הרבות שניתנו וניתנות בערכאות.

מן הראוי היה כי המחוקק היה נוטל על עצמו וקובע ומוסיף סנקציות בחוק אשר בהן ייקבעו קנסות ואחריות בשל עיכוב הליכים או אי עמידה בהם, הן אחריות שלטונית והן אחריות אישית. במקרה זה היו הרשויות מתייעלות ומקדמות תכנון ופוחת היה נזקם של הבעלים.

בשולי הדברים יש לציין, כי קיימת לבעלים תמיד האופציה להגיש תביעות פיצויים נזיקיות בגין התנהלות רשויות התכנון ואי עמידה במועדים שקבע המחוקק. בית המשפט העליון קבע כבר לפני שנים רבות, כי קיימת אחריות על הוועדות לפצות באם גרמו נזק וברור שעיכוב של שנים, לדוגמא בקידומה של תוכנית, הינו פגיעה כספית רבה. ייתכן וריבוי תביעות מסוג זה ישנה מעט את הנורמות הקיימות, ויסייע לאזרחים הנפגעים.