מסביב יהום הסער - תערוכת העשור הראשון בגלריה בעין חרוד

על אף שהימים היו ימי שלטון מפא"י הבלתי-מעורער והיישוב כולו היה מגויס למלחמת הקיום, לבניית הארץ ולקליטת העלייה, מתברר שהיה גם מקום לאמנות ולאמנים / כתבה חמישית ואחרונה בסדרה

אולי אלה ימי הקיץ החמים ואולי זה המיקום בלב הקיבוץ, אבל תחושת השקט העמוק השורה על המשכן לאמנות בעין-חרוד, בו מוצגת תערוכת העשור הראשון באמנות הישראלית, מזכירה את השנים בהן עוסקת התערוכה. האור הטבעי המאיר את עבודות האמנות - כחלק מתכנון הבניין שנחנך באוקטובר 1948 - תורם לאווירה הלא מתחכמת, כאילו צעדנו לתוך בועת זמן ונקלענו למציאות זכורה וידועה, אך אחרת.

משה גת
פרט מעבודה של הצייר הקיבוצניק משה גת

לאווירה הזו אחראים בעיקר אוצרי התערוכה, שהעניקו לה את הכותרת "הגמוניה וריבוי, 1948-1958", היסטוריון האמנות גדעון עפרת וגליה בר-אור, מנהלת המשכן לאמנות. בעבודתם הם מצליחים ללכוד את רוח הזמן ולהעביר את ה"סיפור" של אותו עשור היסטורי ודרמטי, מבלי להתלהם. זוהי התערוכה השישית והאחרונה בפרויקט תערוכות ששת העשורים, לרגל שנת ה-60 למדינה. בשבוע הבא, ב-12 בספטמבר, ייערך אירוע חגיגי לציון התערוכה, שנפתחה בתחילת אוגוסט.

עשור של אופקים חדשים

הרעיון שמאחורי הכותרת מעיד על ריבוי הקולות באמנות, על אף שמדובר בתקופה הגמונית, שבה שלטה מפא"י ביד רמה והיישוב כולו היה מאוחד במשימה הלאומית של שיקום הארץ ובנייתה, קליטת העלייה והקמת מוסדות המדינה. "הכותרת 'הגמוניה וריבוי', הבאה לתאר עשור עשיר באירועים, טעון בקונפליקטים וחדור במאמצים לבניין אומה, מרמזת על תיקון - פעולה מודעת לחשיפת הממדים האלטרנטיביים והביקורתיים, הסמויים והמודחקים, שפיעמו בשולי מערכת התרבות בשנות ה-50.

"חשיפת ה'ריבוי' מבקשת ליצור איזון, לאתגר את הקונצנזוס ואולי אף לערער עליו", מסבירים השניים. במילה "הגמוניה" הם מתייחסים לא רק למפלגת השלטון, אלא בעיקר לקבוצה השלטת באמנות בארץ באותה תקופה, "אופקים חדשים", בראשותו של יוסף זריצקי ולצדו אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. אלה שהתייחסו לאמנותם כמודרניזם אבסולוטי, נקי מהשפעות חברתיות וסביבתיות, אך לא הכחישו את זיקתם החזקה לארץ.

"העשור הראשון הוא תקופה של עלייה המונית - ניצולי שואה מאירופה ויהודים ממדינות ערב - ששילשה את האוכלוסייה היהודית בארץ; ימים של התמודדות עם שינוי, מצוקה וקונפליקטים; עשור של צנטרליזציה מדינתית נחושה וגורפת, המעצבת זהות 'ישראלית' לאומית-קולקטיבית", כותבים האוצרים.

במבט מהיום, מרחק הזמן צובע הכול באור רומנטי, מתרפק, ומטשטש את הדחיפות המגויסת שאפפה את השנים ההן. לא קשה לדמות שהשקט הזה הוא בן דמותה של התקופה האידיאולוגית, האידיאליסטית, הטרום-טכנולוגית. היום, כשהכול בהול, דחוף ומיידי, מתנהלים החיים תחת צלצולו של פעמון אזעקה וירטואלי, הקורא לנו להזדרז, כי הדבר הבא כבא בפתח. ואילו אז, כך נראה, הייתה יותר סבלנות. החיים זרמו בקצב הטבעי שלהם, ולאמנות היה מקום ותפקיד חברתי, לא רק אסקפיסטי.

"מבט על מרקמו העשיר של העשור הראשון אינו יכול להתעלם מהתשתית שהונחה כאן עשרות שנים קודם לכן על-ידי היישוב הישן והקהילות הספרדיות שהיוו את רובו. בהמשך לכך נבנתה כאן בשנות ה-20 וה-30 על-ידי תנועת הפועלים הארצישראלית, רשת חברתית, תרבותית ופוליטית ענפה, שורטט המתווה לחברה העתידית ועוצבו מאפייניה וכליה לאורם של חזונות חברתיים חליפיים. אלה חבקו מגוון עמדות שהגדירו מערכות יחסים שונות בחברה, ובתוכן גם מקום ומשמעות לאמנות, לאמן ולאינדיבידואל. תנועת הפועלים על זרמיה השונים קידמה יצירה והפצה של אמנות מודרנית 'עבור העם ועל-ידי העם', ועל רקע זה הסתעפה בשנות ה-50 בארץ רשת מוסדית ענפה של תרבות ואמנות, במרכז ובפריפריה (בניית המשכן לאמנות עין-חרוד, המוזיאון השלישי בארץ, מיטיבה לייצג זאת)", כותבים האוצרים.

תחילתו של הציור החברתי

חלוקת המוזיאון לחללים המקיפים את המבואה המרכזית מאפשרת לעבור בין החדרים ברצף, אך החללים מייצגים קיטועים בין קבוצות אמנים ונושאים שהעסיקו אותם. בצד אחד "אמני הקיבוצים" ועולמם המסתגר, בצד שני אמני "אופקים חדשים" בציור מופשט אקספרסיבי. באחד החדרים "ילדי שץ", קבוצת יעד שפעלה יחד, ובה האחים זהרה ובצלאל שץ ולואיז (אשתו של בצלאל שץ), שעסקו באמנות מדויקת ועדינה, בעבודות אמייל וברזל, על גבול האומנות - כמורשת אביהם.

הקונפליקטים של התקופה מוצגים בין השאר באמצעות עבודות לא קאנוניות. הצד הפחות הרואי ויותר אנושי של מלחמת השחרור מיוצג בעבודות כמו "מות החייל" של מרסל ינקו ו"אבלים בהלוויה" של אהרון אבני. המלחמה מופיעה גם בעבודות של אריה ארוך, או בעבודה "מלחמת הקוממיות" של צבי גלי, המזכירה את ה"גרניקה" של פיקאסו. "זוהי תחילתו של הציור החברתי", מעידה בר-אור, ומצביעה על עבודותיה של רות שלוס, או עבודתו של משה גת "ילדה בחיפה תחתית". האמנים החלו לתת את הדעת על המציאות סביבם, על האנשים הפשוטים.

גם ניצולי השואה, שהיישוב הארצישראלי נטה בתחילה להתעלם מהם ומסבלם, לבוז להם או לראות בהם נציגים קלוקלים של "חולשה" יהודית, זוכים פתאום למבט אחר. "בשנים אלה התחילה להתברר גודל הזוועה שהתרחשה באירופה. לחלק מהאמנים נודע לראשונה מה עלה בגורל קרובי משפחתם", אומרת בר-אור. עבודה של אליהו גת, "רצח חפים מפשע", מציגה את הילד שנולד לו בארץ כמובל לטבח. ציור של נפתלי בזם מציג ניצול אושוויץ עם מספר מקועקע על זרועו. עבודה של מרדכי ארדון, "קינה על עיר שנחרבה", חריגה בין עבודותיו האידיליות. חדר צדדי קטן ומרתק מוקדש ליצירות שמציגות את מחנות העקורים בקפריסין, פרשייה שאף היא נעלמה כמעט מהתודעה.

עבודותיהן של מספר אמניות מוצגות בחלל משותף: לאה ניקל, חגית לאלו ואביבה אורי. בר-אור עמדה על כך, שהאמניות נדחקו מהמבט הכללי שבו שלטו אז הקבוצות ההגמוניות. "הנשים שהיו שם לא זכו מספיק למודעות ציבורית כמזוהות עם התקופה - כי תקופה בדרך-כלל מזוהה לפי קבוצות דומיננטיות שמתקשרות למשהו חברתי או פוליטי. אם היינו בודקים רק את הקאנון ואת הקבוצות והמניפסטים, לא היינו רואים אמנים רבים. שאלתי איפה הנשים. הן פעלו כיחידות ולא התחברו עם הקבוצות של האמנים הגברים. הקבוצות האלה לא אפשרו קבלת נשים - אלה שהיו בסביבתם הפכו למזכירות או למארחות, ולא זכו למעמד שווה כאמניות".

לאלו, אמנית שנשכחה, למדה בארצות-הברית, ובר-אור מתייחסת לעבודותיה כאל תגלית מחודשת. "היא לא התקבלה לאגודת האמנים. העבודות שלה היו יותר מדי חדשניות, העצבים הכי חשופים - כאילו היא והנשים האחרות לא מילאו את התפקיד שייעדו להן ולא היו ענוגות מספיק".

על קיר המבואה המרכזית מוצג צילום בשחור-לבן של עבודתו של זריצקי "עוצמה", שנוצרה לרגל "תערוכת העשור" והאמן החריב אותה לאחר מכן - כיוון שחשב שאינה טובה מספיק.

חג הביכורים בקיבוץ

האגף השני של המוזיאון מוקדש כמעט כולו לאמנים שפעלו בקיבוצים. סדרת איורים "מתווה לילדים מרחוב מאפו" של משה קופפרמן מציגה צד בעבודתו של האמן שמוכר היום פחות מעבודותיו הגדולות. ציורי שמן של שמואל כץ, לעומת את, משרטטים את דמותו של הקיבוץ בעיניים אוהבות.

עבודות של אורי ריזמן ושל אמנים נוספים מעלות בצופה מחשבה על מרחב הפעולה של אמנים שהיו חלק מקולקטיב. חלקם קיבלו "שעות אמנות" לעבודתם וחלקם עסקו בה בשעות הפנאי. חלקם - בלי פחיתות כבוד - היו חלק מוועדת התרבות והחגים, ויצרו עבודות אמנות מרשימות כתפאורות או קישוטים לחדר האוכל. אחד מאלה הוא אברהם אמרנט (טושק) מקיבוץ מזרע, שעבודת ענק שלו המתארת את חג הביכורים בקיבוץ שוחזרה לאחר שנים שבהן הייתה גנוזה. במסדרון האגף נתלו כרזות מלוחות המודעות של חדר האוכל, הקוראות לחברים להתגייס לקטיף או לכתוב שירים לטקס כזה או אחר.

העבודות מחולקות בין החדרים השונים, כך שחלקים מהתערוכה יכולים לטלטל ולזעזע את הצופה, בעוד שחלקים אחרים ממנה מעניקים לו תחושת ביתיות חמימה, נוסטלגיה ונחמה.

"אצרנו את 'העשור הראשון: הגמוניה וריבוי' מתוך משאלה שהמפגש עם אמנות התקופה ייחווה כחוויה רעננה ואקטואלית, ושהצוהר הנפתח אל העבר יעמיד תמונה של מרקם חברתי-תרבותי טעון ומאתגר - לא כתיאור של החמצה ולא כאידיאליזציה, אלא כמקור השראה משמעותי המעורר את הדמיון לאפשרות אחרת, להתבוננות בעבר מפרספקטיבה של עתיד", כותבים עפרת ובר-אור. מבחינה חווייתית לפחות, יש לציין, הם עמדו במשימה. כמקור מידע והשראה, יש לראות את התערוכה בהקשרה הכולל: בין כלל תערוכות העשור, הפותחות פתח למבט היסטורי, באופן חווייתי ומרגש.

הביקור בקיבוץ עין-חרוד שבעמק בית שאן, גם למי שאינו רגיל להרחיק עד לשם, מספק בעצמו חוויה של שיבה אל המקורות, אל ארץ ישראל הישנה, ואולי גם הטובה. *

"1948-1958 הגמוניה וריבוי" במשכן לאמנויות בקיבוץ עין-חרוד, עד 15.11. אירוע לציון התערוכה ביום ו', 12.9, 11:00

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988