החלטתי להפוך לכריש פיננסי

יומולדת שמח

כאחד שציין השבוע את יום הולדתו ומתקרב בעצמו בצעדי ענק לגיל ארבעים קראתי בעניין רב את גיליון G של השבוע שעבר שהוקדש לארבעים המנהלים והמנהלות המובילים במשק שטרם חגגו ארבעים אביבים. לקחתי את הרשימה באופן די אישי ואף הסקתי כמה מסקנות שאני מתכנן ליישם בחיי הפרטיים על מנת להפוך לכריש פיננסי.

המסקנה הראשונה והחשובה ביותר שהגעתי אליה: אני חייב בת זוג תומכת. לכל המנכ"לים החשובים והמובילים האלה תמיד יש בן או בת זוג תומך או תומכת, וזה לדבריהם מה שנותן להם את הכוח, שלא לומר את הדרייב, לצאת ולעבוד 22.5 שעות ביום, להוביל ולהרוויח טונות של כסף.

הבעיה היא שלאישה שאני אוהב אין הרבה זמן לתמוך בי. היא צריכה לקום בבוקר וללכת לעבוד, מה שדופק באופן די רציני את כל הסיפור הזה של התמיכה. אז התקשרתי אליה לעבודה ואמרתי לה: מותק, תתמכי בי - אני עוד מעט בן ארבעים ואני לא מוביל את המשק לשום מקום. אמרה לי: אין לי זמן עכשיו, חמודי, אני עם אנשים. אמרתי לה שבלי התמיכה שלה לא אגיע לשום מקום. אמרה לי: אל תשכח להוריד כביסה.

אמרתי לה שתמיכה של בת הזוג זה דבר מאוד חשוב, ושבלי זה אין לי שמץ של סיכוי לפתח את רגשות האשמה האיומים המלווים את כל המנכ"לים המובילים ועל ידי כך להפוך למוביל בעצמי. ענתה לי: בבקשה תפסיק להתקשר אלי לעבודה.

אני חייב לאמץ לעצמי הובי

המסקנה השנייה: אני חייב שיהיו לי תחביבים. תראה את כל המנכ"לים הצעירים האלה, אמרתי לעצמי, לכל אחד מהם יש תחביב, רק לך לא; ההיא אוהבת יוגה, ההוא לומד דף גמרא וזאת אוהבת לקרוא ספרים (לא היה לי מושג שאפשר לקרוא לזה תחביב, אבל מילא), זה גולש, ההוא משחק טניס, זה רוכב על אופנוע, ההוא מצלם וכך הלאה. אם לא בת זוג תומכת, אמרתי לעצמי, אז לפחות תחביב. משהו שיעזור לי לנקות את הראש מהלחץ האדיר בו אני נתון עקב העובדה שאני לא מנכ"ל חשוב.

איזה תחביב? פסלתי טניס (אני לא אוהב להסתובב במכנסיים קצרים), יוגה (אני גמיש כמו פינוקיו), צפייה בסרטים (איזה מין תחביב זה?) וסנובורד (נראה לי מסוכן). ואז קלטתי שהתחביב הבולט ביותר בקרב המנהלים הצעירים המובילים את המשק הוא ללא ספק בישול.

הנחתי את הגיליון בצד, נכנסתי למטבח, הוצאתי שניצל וצ'יפס מהפריזר ודחפתי לטוסטר. זה היה די טעים, אבל משהו לא הרגיש לי נכון. אז הכנתי חביתה, סלט וטחינה. המצב השתפר, קצת. למחרת הכנתי סלט טונה, אבל האקזיט בושש להגיע. חיכיתי עוד יום ועשיתי פסטה ברוטב עגבניות, אבל לא מוניתי לשום דירקטוריון. ביום שאחרי זה טרחתי על עוף בירקות, אבל שום עסקת נדל"ן במזרח אירופה לא נפלה לידיי.

אין מה לומר, להיות במטבח זה באמת מנקה את הראש. הבעיה היא שאחר כך נשארים עם מלא כלים לשטוף, מה שמחזיר אותי לבעיה בסעיף א': לו רק הייתה לי בת זוג תומכת שתעשה כלים, בעוד אני מתחבר לאינטרנט ועושה עסקים חובקי עולם.

הכי טוב זה ניתוק

מסקנה שלישית: הרבה מהמנכ"לים המובילים האלה העלו על נס את היכולת להתנתק. כאן חשבתי שלא תהיה לי שום בעיה. אם יש דבר שאני טוב בו זה להתנתק. למעשה, יש מצב שאני אלוף העולם בלהתנתק. ראיתי שכמה מהם המליצו לכבות את הסלולרי בין שש לתשע בערב. עשיתי את זה כמה ימים, אבל זה רק דיכא אותי יותר כי כשהדלקתי אותו בחזרה ראיתי שאף אחד לא חיפש אותי. טוב, אם כל המנכ"לים מכבים את הסלולרי באותן שעות ברור שאין אף אחד שיתקשר אלי.

אז ניסיתי לעשות מה שהם אמרו ולא לחשוב על העבודה. זה דווקא היה קל, אבל גם זה לא הוביל אותי לשום מקום, שלא לדבר על המשק.

ברור שהמשפחה הכי חשובה לי

מסקנה רביעית, לא פחות עקרונית: לחשוב ולהגיד שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם. כל המובילים האלה ללא יוצא מן הכלל הסכימו שאין דבר חשוב יותר מהמשפחה, ואם הם אומרים - הם יודעים.

למעשה, המשפחה שלהם כל כך חשובה להם עד שהם צריכים לבלות תשעים אחוז מכל יום במשרד ושלושה שבועות מכל חודש בחוץ לארץ. כל הישיבות הארוכות האלה והטיסות במחלקת עסקים בהחלט מחדדות את ההבנה שאין דבר חשוב כמו המשפחה.

אין ספק שהקטע עם המשפחה זה מה שדופק אותי. כשאני מביט לתוך עצמי אני מבין שזה בדיוק הדבר שמנע ממני כל השנים מלהפוך למנכ"ל גדול. כנראה שאני לא אוהב את המשפחה שלי כמו שהם אוהבים את המשפחה שלהם.

אני יודע מה דפוק אצלי: אני נמצא יותר מדי זמן עם המשפחה בבית, וכמו שיודע כל אחד שמבלה יותר מדי שעות עם הילדים - זה קצת פוגם באהבה העצומה הזו, הנהדרת וחסרת הגבולות. עדיף היה לי לצאת בשש בבוקר למשרד ולחזור באחת עשרה בלילה, לבהות בתמונות של הילדים על השולחן כדי להיזכר איך הם נראים.

והכי חשוב - וזה עוד דבר שלמדתי מהמנכ"לים המובילים במשק: פעם בשבוע הייתי יוצא בארבע וחצי ומשחק קצת עם הילדים, ולעולם, אבל לעולם, לא הייתי מוותר על הטקס הקבוע והקדוש של אמבטיה, סיפור והשכבה. כי כמו שיודע כל אחד שמגדל ילדים: הבוקר זה שטויות במיץ עגבניות ושעות אחר הצהרים זה קלי קלות. השעה הזו בערב לפני השינה, כשהילד כבר סחוט ועיני בת הזוג (התומכת, ברור) כבר מזוגגות - זו השעה החשובה ביותר של היום.

אבל יותר מהמשפחה חשוב לי הכסף

הבעיה שלי היא שאני בדיוק ההפך מהמובילים הצעירים האלה. כמו שלהם חשובה המשפחה - ככה לי חשוב הכסף. אין ספק שהכסף הוא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. הוא כל כך חשוב לי, הכסף, שאני קם מוקדם בבוקר ומסתובב עם הילדים עד הערב, הכסף חשוב לי עד כדי כך שפעם בשבוע אני עוזב את הכול וכותב טור לעיתון, כי אצלי כסף זה קדוש.

באמת, אני מת על כסף. חולה על כסף. שרוף על כסף. מכור לכסף. זה הכי חשוב לי. אם רק הייתי מחשיב קצת יותר את המשפחה, אולי היה לי סיכוי להוביל את המשק.

יש לי עתיד

מסקנה חמישית ואחרונה: לחשוב קדימה. תמיד לחשוב קדימה. וכשאני אומר קדימה, אני מתכוון קדימה, לטווח הרחוק. להיות אחד כזה שהעתיד פרוש בפניו.

אז כמו כל המובילים התחלתי גם אני לחשוב איפה אהיה עשר שנים מהיום. האמת שזה הלך די בקלות ואפילו היה כיף, אבל בדיוק אז התקשרה בת הזוג הלא תומכת שלי. מה קרה שיש לך זמן לדבר איתי, שאלתי. אין לי, אמרה, יש לי בדיוק דקה: שמשון ואתי (שמות אמיתיים, הבדויים שמורים במערכת, ד' פ') התקשרו והזמינו אותנו לג'חנון בשבת בצהריים.

שבת בבוקר??!!, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, אבל עכשיו רק יום רביעי אחר הצהריים! מי יודע מה יהיה עד אז, איך אפשר להתחייב לטווח רחוק כל כך? תגידי להם שנדבר אתם בשישי בערב. לא, בעצם, תגידי להם שנתקשר בשבת בבוקר. אולי תגידי להם שיכול להיות שנבוא ויכול להיות שלא. ובכלל, אמרתי לה, מאיפה אני יכול לדעת היום אם יבוא לי ג'חנון בעוד שלושה ימים?

אין לי זמן, אמרה, יש לי פה אנשים. וניתקה.

רק עוד רגע

כך שאתם מבינים, אפשר לומר שכפסע ביני ובין עמדת מפתח במשק הישראלי. ממונה על ההגבלים העסקיים? אני לא פוסל שום דבר. נכון, אין לי הרבה זמן עד גיל ארבעים, אבל כמו שאומרים אצלנו בעולם העסקים: השמיים הם הגבול. אם רק אשקיע מספיק, אאמין בעצמי ולא אוותר, אם תמיד אחשוב קדימה ומדי פעם אעסוק בתחביב האהוב עלי תוך כדי שהבית מספק לי תמיכה בלתי מסויגת - אין מקום שאליו לא אוכל להגיע. **

הרהור

קלטתי שהתחביב הבולט של המנהלים הוא בישול. הוצאתי שניצל מהפריזר ודחפתי לטוסטר, אבל האקזיט לא הגיע

mailto:dror.notes.co.il