מבטים מצטלבים: "בכל עבודה צריך למצוא את הכתם שלה"

בכניסה למוזיאון פתח-תקווה נמשכת העין למיצב אור של יוחאי מטוס, ומוכה בסנוורים. בעבודה "שקיעה" הקיף האמן בנורות ניאון רבות את פינת המבואה, ויצר מעין פסל שטוח, שמשרטט סמל כוכב או מגן דוד, מחציתו מעל פני הקרקע ומחציתו השנייה אינה נראית. האור הבוהק בתוספת הכותרת "שקיעה" מעלה מחשבות על גאווה לאומית דועכת, על תחושת שייכות לסמלים שכבר מאבדים מזוהרם.

מעל ראשינו רמקולים משמיעים קול תקתוק מטריד, מתריס - זוהי עבודת סאונד של אסף עברון ואורי דרומר, שמקורה בצליל המושמע ברמזורים לסייע לכבדי ראייה בחציית הכביש. שם התערוכה, "כתם עיוור", מזמין התייחסויות לראייה ולאי-ראייה. אוצרות התערוכה, כרמלה יעקובי וולק ועינת מנוף, הבאות מתחום האדריכלות, בחרו להציג עבודות שיש בהן משחק ודיאלוג בין נקודת המבט של האמן לבין נקודת המבט של הצופה.

כזו היא למשל עבודת הווידיאו של מירי סגל, "קורה מבין עיניך", המוקרנת על הקיר בפרספקטיבה מעוותת. האמנית יצרה פלטפורמה לישיבה בפינת החדר, שרק ממנה ניתן לראות את התמונה באופן המתיישב עם תפיסתנו. מכל נקודה אחרת בחדר, שבו אנו חייבים לעבור, נראית ההתרחשות על המסך כאילו מתוך חלום בלהות או תחת השפעת סם מטשטש.

בעבודת וידיאו אחרת, "פרספוליס", האמנית האיראנית סולמאז שהבאזי חוזרת לבניין שבו גרה בילדותה, ומצלמת את הדירות מבפנים. כך היא חושפת פיסות חיים אינטימיות, שלא נכנעו למראה האחיד ומוחק הזהות שכפתה המהפכה האסלאמית על האדם ברחוב. המבט מבפנים "רואה" את החלונות כגבולות הדירה, אך אינו מרחיק ראות עד מחוץ לבית. מזכיר במשהו את המבט מבעד לרעלה.

דפנה שלם מציגה עבודה שבה אדם עיוור קורא בכתב ברייל את הטקסט של "שירת הים", וברקע צלילי תפילת שחרית בניגון מזרחי. סשה סרבר מציג שדרה של גזעי תמר שרופים (עשויים מקלקר דחוס במראה עץ שרוף), נושא השריפה חוזר בעבודותיו אך כאן הוא כמו מתייחס לאלמנט נוף מוכר וסמוך, מהמרחב העירוני.

טיול בין מראות ורעשים

"בתפיסה האוצרותית שלי, הדגש על החוויה של הצופים בחלל מאוד משמעותי בעיני", אומרת דרורית גור-אריה, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה, בראיון ל"גלובס". "זה בא לידי ביטוי גם בתערוכות שאני אוצרת וגם בתערוכות של אוצרים אורחים. אחרת המוזיאון הופך לעוד מחסן ועוד רשימה של עבודות".

בתערוכה "כתם עיוור", לדבריה, נענו האוצרות לאתגר שלה, והלכו עם התפיסה המניעה את הצופה במרחב "כמו טיול בעיר, בין מראות משתנים ורעשים", אומרת גור-אריה. "כתם עיוור הוא מונח פיזיולוגי שפירושו אזור נטול ראייה הקיים בכל עין. בחיי היום-יום איננו מבחינים בקיומו הואיל ואנו משלימים, שלא במודע, את הנתונים החסרים. בתערוכה זו נעשה שימוש בכתם העיוור כמנגנון ביקורתי", כותבות האוצרות.

גור-אריה החלה לנהל את מוזיאון פתח-תקווה ב-2005, ואת תפיסתה המקורית והמהפכנית ניתן היה לראות בתערוכות שאצרה מאז, האחרונות שבהן היו "מרחב ביניים" והתערוכה "ציון", של האמן הצעיר יוסף ז'וזף דדון. במרחב ביניים פערה גור-אריה חורים בקירות וחילקה את השטח לפי צורכי התערוכה. ב"ציון" הפכה את חללי המוזיאון לאולמות הקרנה, והציגה את הטרילוגיה של דדון - סדרת עבודות וידיאו מונומנטליות, שצולמו בין נופי בראשית מדבריים לבין מסדרונות מוזיאון הלובר בפריז. על הבחירה להקדיש את החלל כולו לאמן אחד למשך שלושה חודשים, היא זכתה הן לביקורת והן לשבחים.

"יש למוזיאון אג'נדה מאוד ברורה של התבוננות במרחב התרבות ובמרחב החברתי הישראלי", היא אומרת. "אנחנו משלבים לא רק אמנות ישראלית, אבל הישראליות והקשר שלנו למקום מעסיק אותנו. אנחנו פועלים בתוך אתר יד לבנים, יש למוזיאון אוסף שמתוכו מתחלפות תערוכות גלריה, ובחלל המרכזי אנחנו מתייחסים גם לאכסניה שלנו.

"התערוכה הראשונה שעשיתי כאן, 'מחסן זמן', עסקה בנקודות החיכוך בין זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי-לאומי - המסקנה שלי הייתה שאי אפשר לנתק את זה. היו גם תערוכות שהתייחסו לנושא של מקום ושל חרדות או הפרעות סדר".

חוויה חושית ואינטלקטואלית

בתערוכה "כתם עיוור" קשה לצפות ללא הסברים מפורשים, כיוון שיש בה תעתועי ראייה רבים, ועבודות מסתוריות, שחלקן מתפקדות רק בהתבוננות ממושכת או תנועה של הצופים. גם "ציון" לא הייתה מאוד נגישה לקהל. גור-אריה מעדיפה לקיים מפגשים רבים עם הקהל, ולא להתפשר על תכנים ואיכות. "כמוזיאון עירוני יש לנו חופש אמנותי מוחלט מצד העירייה. התערוכות באיכות מאוד גבוהה, אבל יש הרבה דרכי תיווך כמו מפגשים של האמנים המציגים עם הקהל בכל שבת, יש שיח גלריה ויש פעילויות עם ילדים".

היא גם חולקת על דעתי, שהתערוכה אינה קלה לעיכול: "התכנים חשובים אבל לא הכל צריך להסביר. החוויה היא חושית ולא רק אינטלקטואלית. פיזית בחלל זו תחושה חזקה שמתווכת ויוצרת קסם", היא אומרת. ומתייחסת למשל לצפייה בעבודה קטנת מידות של האמן הטורקי חליל אלטינדרה, שמציג את תמונתו העצבנית בתוך תעודת הזהות או הדרכון שלו. הוא מתייחסת לשאלות של זהות, ומציג עמידות ואי-נוחות עד אשר בשלב מסוים הוא קם ו"עוזב את התעודה", נוטש את זהותו הבירוקרטית.

גם עבודתו של ראאד בואיה הפלשתיני עוסקת בתעודות ובזהויות. במיצב שקופיות הוא מציג תמונות של פועלים פלשתינים חסרי אישור ותעודה שיאפשרו להם לצאת לעבודה באופן חוקי.

"אני צריכה לשמש במה לא רק למובן מאליו", אומרת גור-אריה. "לעשות תערוכה מצליחה זה די קל. יותר קשה לעשות תערוכות ביקורתיות, מגיבות, ולחשוף אמנים חדשים (לאו דווקא צעירים) למודעות של הקהל שלנו. לקחנו את ה'כתם העיוור' למרחב המוזיאלי, האמנותי והפוליטי. בכל עבודה צריך למצוא את הכתם שלה, וזה בעיני עושה את התערוכה מעניינת. ואני חושבת שזה מה שחשוב במה שאני עושה - לא שקל להסביר את זה אלא שזה נשאר אחרי. שהקהל חייב להיות שותף". *