לו הייתי ישראל מקוב

בלי להתייחס ספציפית לתוכניות העתידיות של מקוב, ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות עם 150 מיליון דולר - הסכום שאותו שואף מקוב לגייס - המוקצים למטרה זו. כיצד ניתן לבנות מודל השקעה אטרקטיבי שבכל זאת מקיים גם את המטרה הציונית?

צברי חברות. זהו אחד מביטויי המפתח בשיחות על עתידה של התעשייה. לפי חשיבה זו, אין לבנות חברות על טכנולוגיה אחת ואפילו לא על פלטפורמה טכנולוגית, אלא לקבץ מגוון טכנולוגיות הפונות לשוק דומה. למודל הצברים מספר יתרונות כמו פיזור סיכונים בין מספר טכנולוגיות השונות במקורן ובמנגנון פעולתן; פיזור בין מוצרים לפיתוח מהיר שמיועדים לשוק קטן ובין מוצרים חלומיים הדורשים השקעה לטווח רחוק; ובמיוחד, היכולת לבנות מערך מכירות חזק, משותף לכל המוצרים.

שיתוף תשתיות והנהלות. קרן הבנויה מצבר של חברות יכולה לחלוק בין החברות את אחד הנכסים החשובים והחסרים ביותר בישראל: המנהלים, הבכירים והיועצים המומחים. כמו-כן, ניתן להקים תשתית של מעבדות, ניסויים פרה-קלינים וייצור קליני שישרתו את כל החברות.

טכנולוגיות ממקור אוניברסיטאי. בבחירה בין חברות Seed, חברות חממה וטכנולוגיות ממקור אוניברסיטאי, טוב תעשה חברה עם שאיפות לחיים בני-קיימא, אם תבסס את עצמה על האופציה האחרונה. בפיתוחים מן האוניברסיטה אמנם צריך להשקיע יותר, אך הם מגיעים נקיים מיזמים וממנכ"לים וקל יותר לשלבם בחברת צבר. העולם מלא בהמצאות מרתקות וכיוון שישראל היא סוג של מעצמת מסחור, יכול להיות שממתינות המצאות ראויות במחירי מציאה.

הרבה כסף לכל חברה. אמנם הסכום הוא 150 מיליון דולר, אבל כדאי לשקול לא להקים יותר מ-3-4 חברות צבר בתחומים שבהם מדינת ישראל מתמחה, ולהקצות לכל חברה מראש קו מזומנים של עשרות מיליוני דולרים. כך ניתן לפתח כמה טכנולוגיות במקביל ולהתקדם במהירות וללא מחנק.

מסחור טכנולוגיות בשלבים מוקדמים. חברה שיש לה הרבה טכנולוגיות המתקדמות כולן במהירות סבירה, יכולה "להקריב" חלק מן המוצרים שלה בחוזי מסחור מוקדמים עם דגש על מזומנים, כדי לרפד את הדרך למוצרים האטרקטיביים יותר, אותם תפתח באופן עצמאי.

גיוס כספים מכל הבא לכיס. מקורות המימון הקלאסיים במגמת היעלמות, אך העולם מחביא מקורות מימון אחרים. אפשר לשקול שיתופי פעולה עם חברות פארמה מחוץ לארה"ב, גיוס מקרנות ממדינות מתפתחות או מענקים ממשלתיים רב-לאומיים.

הדילמה של החברה העצמאית היא שגם המשקיעים בקרן הזו ירצו לראות אקזיט בשלב זה או אחר, וכאן הדילמה. מצד אחד, חברות כאלה אינן רוצות להימכר. מצד שני, לעיתים דווקא הנפקה מחסלת את השליטה הישראלית, כפי שקרה לסאביינט או לפארמוס. כדאי לשמור על עצמאות החברה בבעלות משקיעיה הפרטים לאורך זמן (כמו מודל QBI או, בהבדל של כמה סדרי גודל, של אנזימוטק), תוך ניצול המכירות למימון. זאת, עד שהחברה מבוססת היטב בישראל, ואז היא יכולה לצאת לבורסה בנתח מיעוט יחסי.