עברית שפה קשה

אפשר להביט על ההצגה "שונאים, סיפור אהבה" בתיאטרון מיקרו משתי זוויות שונות לגמרי. בתור מבצע קליטה של עולים מברית-המועצות לשעבר, שמעלים הצגה בעברית, זו אולי הצלחה לא רעה, אבל בתור הצגת תיאטרון בעברית, זה כישלון אחד גדול, הצגת חובבים שגויה ומביכה.

נתחיל בדמות הראשית, הרמן ברודר, סופר לא כל-כך יוצלח, ניצול שואה שאיבד בה את אשתו ושני ילדיו, ועכשיו הוא חי בניו-יורק, נשוי לגויה העם-ארצית שהצילה את חייו, וגם מנהל רומן עם מלצרית יהודייה נשואה השואפת לגדולות. והנה, לפתע פתאום, בתוך כל זה, שבה אשתו מן המתים, ומתברר שהיא חיה, וגם איתה יש עכשיו להרמן רומן. כלומר - שלושה רומנים, כולם רוויי אהבה ושנאה, יש להרמן שלנו עם שלוש נשים שונות.

דבר ראשון, השחקן המגלם את הרמן, יפים ריננברג, הוא קודם כל צעיר מדי, או לפחות נראה צעיר מדי, למרות הזקן שעטה על עצמו. לפיכך הדמות שהוא מגלם נראית לאורך כל ההצגה כתלמיד תיכון שהכריחו אותו לשחק גבר מבוגר, והוא אינו מסוגל לעמוד בנטל, בוודאי לא של גבר עם משאות כה כבדים המוטלים עליו. דבר שני, גבר ששלוש נשים שונות רוצות בו, ביודען על שתי האחרות, צריך שיהיה בו משהו - אפל, יצרי, אלים, מטורף, מקסים, מצחיק - משהו שיגרום או שיסביר את המשיכה הזאת, ואילו לדמותו של הרמן, כפי שהיא מעובדת ומגולמת בהצגה, יש כריזמה של ביצה קשה, שקשה להבין מדוע אפילו תרנגולת אחת תכרכר סביבה, שלא לדבר על שלוש נשים שונות. ודבר שלישי, מאחר שהעברית אינה, כנראה, שפת אמו של גרינברג, והוא אינו שולט בה כראוי לשחקן בהצגה עברית, הרי שמקום לשחק הוא עסוק בלזכור ולדקלם את הטקסט העברי ששמו בפיו, ומה לעשות ודקלומים ויצרים לא כל-כך הולכים טוב ביחד.

וכשזו הדמות האמורה לא רק להיות הגיבור הראשי, אלא גם הציר שעליו סובבת ההצגה כולה, נוצרת בעיה קשה. מה גם, חייבים לומר, שכמעט כל שחקני ושחקניות המשנה בהצגה הזו "סובלים" מאותן בעיות שמקריסות את הדמות הראשית. כמעט כולם צעירים וצעירות מכדי לגלם את הדמויות המורכבות, המיוסרות והמתוסבכות שהן צריכות לגלם, וכמעט כולם מדקלמים, שלא לומר מסרסים, בעיקר בהטעמות, את העברית שהן צריכות לומר. והרגע שבו אחד השחקנים אומר "ניצול" שואה, כאילו שמדובר ב"לימור" מ"רק בישראל" הוא לא רק מביך, אלא כבר ממש מצחיק.

הבחירה מלכתחילה להטיל על שחקנים מאוד צעירים עולים חדשים, שהעברית אינה שגורה היטב בפיהם, לשחק דווקא בעיבוד תיאטרלי לספר של בשביס-זינגר - שהתשוקות והסתירות האנושיות בצד ההומור והאירוניה, החסרים כל-כך בהצגה הזאת, הם לחם חוקו הספרותי והדרמטי - היא כל-כך שגויה ובלתי-אפשרית, שממנה יכולה אכן הייתה לצאת רק הצגה שגויה וחובבנית כמו זו שיצאה.

יש רק שחקנית אחת, מריה גורליק, המגלמת את דמותה של תמרה, אשתו השבה לחיים של הרמן ברודר, שמצליחה פה ושם להתעלות ולהציג לרגעים משחק דרמטי אנושי מרגש, ואף זוכה בשל כך למחיאות כפים של הקהל, השמח שהנה לרגע יש תיאטרון אמיתי בתוך המבוכה הגדולה הזאת. e