המדינה תפצה ב-2.7 מיליון שקל 7 אזרחי עיראק שהסתננו לישראל בשל התמשכות מעצרם

העיראקים הסתננו לישראל מירדן דרך ים המלח בין החודשים אוקטובר 1992 עד מאי 1994. הם נעצרו ונחקרו, ולאחר מספר ימים הוצא נגדם צו גירוש. המדינה דחתה את עתירה להכיר בהם כפליטים, אך הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים הכיר בהם. לאחר שחרורם שהו התובעים בארץ בתנאים מגבילים, ולאחר שנמצאו מדינות שהסכימו לקלוט אותם, הם גורשו אליהן.

המסתננים תבעו פיצויים בטענה כי עונו בחקירותיהם, ובעניין זה הגיעו לפשרה עם המדינה. בנוסף הם תבעו פיצויים בטענה כי הוחזקו במעצר שלא כדין במשך פרק זמן בלתי סביר. לדבריהם, עד לגירושם למדינה אחרת ועד למציאת מדינה שתסכים לקבלם, לא היה מקום לעצור אותם. המדינה טענה כי התובעים היו אזרחי מדינת אויב שנכנסו לישראל באופן בלתי חוקי, ולכן דינם מעצר ממושך.

השופטת רות רונן קבעה כי התובעים הוחזקו במעצר למשך תקופות העולות על הסביר, וכי הם הוכיחו שהיו עצורים במשך תקופה לא מידתית. לדבריה, היה מקום לחקור אותם כנתיני מדינת אויב שחדרו לארץ, אולם החקירות היו צריכות להיארך תקופה מינימלית של 6 חודשים.

היא קבעה כי כיוון שאין כל טענה לפיה נוצר צורך לחקור את התובעים במשך תקופה ממושכת יותר, הרי המעצר שלהם בתקופה שלאחר תום חצי השנה לא היה מידתי. היא פסקה שעל המדינה לשלם להם פיצוי בסך 300 שקל בגין כל יום (בסך-הכל 3,388 ימים) של מעצר מיותר מעבר לחצי שנה, והוצאות משפט בסך 50 אלף שקל. (ת.א. 1467/95).