און ושלטון

"גוד ביי אפריקה", מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, תיאטרון בית ליסין ; למה להרחיק עד לאפריקה?

שני ריקבונות חוברים להם יחדיו בהצגה "גוד ביי אפריקה" של הלל מיטלפונקט בתיאטרון בית ליסין - ריקבון המשפחה הבורגנית המזדקנת וריקבון מוסר הכוח הישראלי.

המחזה מתרחש כולו בחדר מלון בקמפלה בירת אוגנדה, לשם שב אייבי (עודד קוטלר במשחק מהודק), ששירת פעם-פעם, לפני ניתוק היחסים של אידי אמין, כאיזה מזכיר בשגרירות ישראל, ושואף עכשיו לחזור לשם כשגריר, באמצעות איזו קומבינה שהוא מנסה לרקוח עם בכיר אוגנדי, שהוא מחשיב, בטעות כמובן, כידידו. לאשתו מליה (סנדרה שדה במשחק מצוין) לא סיפר אייבי דבר וחצי דבר מכל השאיפה המפונטזת והניסיון המטומטם להשיגה, והיא חושבת שהם סתם באו לטיול נוסטלגי באוגנדה. והרי לכם משפחה בורגנית מתפרקת ראשונה, שהיחסים בה מבוססים על שקר ואימפוטנציה.



עוד אורחים במלון הם זוג "חברים" של אייבי ומליה, הלוא הם יואל (רפי תבור, במשחק משתדל מדי), רופא מציל נפשות אפריקניות, שכמובן, איך לא, מזניח את משפחתו שלו, ואשתו נורית (דפנה רכטר במפגן משחק וולגארי, שנובע גם מהאופן שבו הדמות הדוחה שהיא מגלמת כתובה ומבוימת), שכמובן, איך לא, כבר בוגדת בו הרבה שנים טובות. והרי לכם משפחה בורגנית מתפרקת שנייה, שמבוססת על הזנחה ובגידה.

ועם מי היא בוגדת או בגדה בכל השנים הללו? זהו הגלגל החמישי בעגלה הקמפלית - דוביק (יורם חטב בתצוגת משחק נפלאה), הישראלי הרווק, הקצין לשעבר, הקומבינטור, הנוכל, התככן, חסר העכבות.

כך שההצגה נעה בעצם בשני מסלולים. האחד - התרסקותה של המשפחה הבורגנית המאוחרת, זו שילדיה כבר עזבוה, בעקבות חשיפת השקרים שעליהם היא בנויה, והניסיון לשקמה (אייבי ומליה) מצד אחד, או לפרקה (יואל ונורית), מצד שני. והשני - שאותה מעלה על פני השטח סיפור פשע קולוניאלי ישן שבו היו מעורבים אייבי ודוביק, ששב ועולה מתהומות הנשייה, ומכריח את אייבי, וכמובן אותנו הצופים, לנקוט עמדה מוסרית - האם גם אייבי ואנחנו, כמו דוביק "החרא", נרצח את כל מי שצריך כדי להגן על ישבננו, או שמא אייבי, וגם אנחנו, בנויים מחומרים מוסריים אחרים, נעלים יותר?

מיטלפונקט אמנם הרחיק את עדותו לאפריקה, כנראה מתוך חשש שלו היה מעמיד את הדילמה הזאת ביחס לרצח פלשתינים, איש מן הצופים לא רק שלא היה מניד עפעף, אלא שבכלל לא היה מבין מה הדילמה, אבל בעשותו כן גרם מיטלפונקט לכך שהדילמה העומדת בפני אייבי והצופים היא כל-כך מרוחקת, עד שהיא בעצם תיאורטית לגמרי, והעובדה שהיא חלק מחיי היום-יום שלנו עוברת לצופים שמונים ושמונה קילומטרים לפחות מעל לראש.

וכך יצאו שני הצדדים נשכרים ונקיים - מיטלפונקט אמר את שלו, והצופים הבינו את שלהם, והכל טוב ויפה כמו שהיה וכמו שיהיה לעולם. e