אין תחליף לשוק חופשי

על 4 מיתוסים של משבר ועל בכר שהעביר מיליארדים מכיסכם לכיס מנהלי ההשקעות

1) "הקפיטליזם האמריקני מת. זה סופו של השוק החופשי"

תאונת העבודה הקשה של הקפיטליזם וה"שבץ" שעברה המערכת הפיננסית ייצרו בשבועיים האחרונים שפה קיצונית, סוחפת, דיכאונית והיסטרית.

זה טבעם של משברים דרמטיים: הם מובילים לפאניקה והלם ומעלים לא מעט הרהורים על התוצאות המכוערות של הקפיטליזם, על המשקל המנופח שתפסה בו התעשייה הפיננסית, על הגולם שקם על יוצרו, על היכולת של הגולם הזה לחולל משברים אדירים, על העדפות של הפיננסיירה והספקולציה על פני תעשייה וייצור, על הצטברות של עושר רב מדי בידי מעטים ועל משטר העבדות המודרנית שהוא מוביל.

כל זה נכון אבל גם מטעה, כי הקפיטליזם, למרות המחאות הקולניות נגדו היום, הוא עדיין השיטה הכלכלית המוצלחת ביותר. כל המחאות מתעלמות מהעובדה שהשוק החופשי הביא הרבה יותר שגשוג להרבה יותר אנשים ממה שהסוציאליזם, או כל שיטה אחרת, יכלו או יוכלו להביא אי-פעם.

2) "אין צורך בהתערבות ממשלתית. השוק החופשי ינכש את העשבים השוטים ויחנך את התאגידים הכושלים"

מה, באמת? אוקיי, אז ניתן לתאגידים הפיננסיים לקרוס כמו מגדל קלפים וליצור תוהו ובוהו גלובלי. העובדה שמנהלים עשו שטויות, ייתכן אף שהונו ורימו, השמידו והרסו ערך, נטשו עם מצנחים מוזהבים והשאירו את המדינה לנקות את הלכלוך, מרתיחה את הדם.

אבל מערכת פיננסית היא סוג של מערכת חברתית הכוללת פיקדונות של האזרחים ומערכת תשלומים. אי אפשר לתת לה ללכת לעזאזל רק בשם הגביע הקדוש של השוק החופשי.

המסקנה, עם כך, היא בדיוק אותה מסקנה מכל משבר שהקפיטליזם מחולל ועוד יחולל: שווקים חופשיים צריכים וחייבים ממשל מכוון או יד מכוונת כלשהי.

3) "תוכנית החילוץ באה על חשבון משלם המסים"

ומה האלטרנטיבה? לתת לשוק החופשי לעשות את שלו, להרוס תאגידים, להחריב פיקדונות, להזיק למיליוני אזרחים חפים מפשע ולגרום לנזק גדול בהרבה מהאומדנים הכי נדיבים של תוכנית החילוץ? ודאי שלא.

ובכלל, לא נתפלא אם הנרי פולסון, שר האוצר האמריקני ומי שמוביל את תוכנית החילוץ, יוכרז בעוד כמה שנים כמנהל ההשקעות המוצלח ביותר בעשור האחרון. יתברר אז שהקרן של פולסון רכשה נכסים רעילים מהבנקים ועשתה עליהם מכה.

לא נתפלא אם יתברר בעוד כמה שנים שפולסון רכש את השליטה ב-AIG בנזיד עדשים באמצעות הלוואה בריבית נשך. לא נתפלא אם פולסון יניב בעוד כמה שנים רווח של עשרות מיליארדי דולרים למשלם המסים.

4) "המשבר הוכיח: ועדת בכר היא מהפכה צרכנית ששמה את האזרח הקטן במרכז. היא הצילה את הבנקים מהתמוטטות"

צר היה לראות השבוע את חסידיה השוטים של ועדת בכר מנסים להיתלות בכל בדל של תירוץ כדי להמשיך ולמרוח דבש על המלצות הוועדה ותוצאותיה. האגדה החדשה שיח"צניה מנסים עתה למכור על רקע המשבר: הוועדה הצילה את הבנקאות הישראלית מאשראים רעים ומהתמוטטות אפשרית לאחר שפיתחה את שוק האשראי החוץ-הבנקאי.

זו שטות שבוגדת בהיסטוריה הכלכלית ומנצלת את הזיכרון הקצר של הקוראים.

מי שיחזור לשנת 2002 יגלה שהיתה זו שנת שיא במינוף התוצר המקומי ושיחס האשראי לתמ"ג עמד באותה שנה על 160%. למערכת הבנקאית היתה אז שליטה כמעט מוחלטת בשוק האשראי לסקטור העסקי.

מאז התרחשו מספר תהליכים שהובילו לשינוי: זה התחיל מהגבלות של המפקח על הבנקים על היקף האשראי באמצעות תקנות חדשות כמו מגבלת לווים והעלאת הלימות ההון, המשיך ברפורמה בקרנות הפנסיה שביטלה את הנפקת איגרות החוב המיועדות, עבר להקטנת גיוסי החוב של הממשלה בשוק המקומי לאור הקטנת הגירעון וקיצוצי התקציב על-ידי נתניהו ונגמר בשינויים בתקנות ההשקעה של חברות הביטוח וקופות הגמל, שאפשרו להן להיכנס לתחום האשראי החוץ-בנקאי.

כל אלה הובילו לגיוסים אינטנסיביים בשוק ההון על-ידי החברות הגדולות במשק ומאוחר יותר גם על-ידי הקטנות. ועדת בכר יצאה לדרך ב-2006 והאיצה אמנם את המגמה, אבל הרבה אחרי שהתהליך כבר היה בעיצומו.

רגע, רגע. מה אנחנו מבלבלים לכם את המוח עם מילים כל-כך יפות וגבוהות כמו אשראי חוץ-בנקאי, ביזור, ריכוזיות וניגוד עניינים שהוועדה סחררה את ראשיכם בהם. אתם הרי מעוניינים רק בשורה התחתונה, הצרכנית, שהוועדה הבטיחה לכם.

ובכן, לקראת מארס 2009, לא נעים לנו לומר, אתם עומדים לחטוף את שוק חייכם. תקבלו אז את הדו"ח השנתי על קופת הגמל שלכם וזה הולך להיות מסמך קשה לקריאה, תרתי משמע: התשואה הנומינלית, אם לא יהיה שיפור דרמטי בשוק ההון, תעמוד על מספר אחוזים במינוס. אולי 10%, ייתכן שיותר.

התשואה הריאלית (שלוקחת בחשבון את האינפלציה) תעמוד על כ-15%. בצירוף דמי הניהול עלולות קופות גרועות במיוחד לאבד 20% משוויין. כן, כן, החיסכון הפנסיוני שלכם עלול להשמיד בשנה אחת חמישית מערכו.

כדי לספק את ההגינות המתבקשת, אנו חשים חובה לציין שתשואות שליליות היו ממילא חלק מהנוף בניהול הבנקאי, אבל ועדת בכר האיצה אותן כיוון שיצרה תחרות מעוותת בין בתי ההשקעות.

ילדים בני 30 רדפו אחרי תשואה גבוהה בכל מחיר (איגרות חוב בעייתיות), גם במחיר של ספקולציות פרועות (מזכיר לכם את וול סטריט). לקיחת סיכונים גבוהים מייצרת כמובן דמי ניהול ובונוסים מפנקים ואפילו מאפשרת תשואות נהדרות בזמנים טובים, אבל עלולה להתמוסס בזמנים קשים. כשמגיעות התקופות הרזות - והן הגיעו לצערנו - הבלופים מתחילים להיחשף.

וכאן אנו מגיעים לסיפור העצוב של דמי הניהול: טרום ועדת בכר הן עמדו על כ-0.6%; התשואה הרב-שנתית הממוצעת עומדת על 4.5% ריאלי. בשנת 2007 טיפסו דמי הניהול לכ-0.8% בעקבות הוועדה, המשיכו לטפס השנה לכ-1.1% וימשיכו לטפס כנראה בשנה הבאה לכ-1.5% בממוצע. כלומר, שליש מהתשואה שלכם עף לטובת הניהול המופלא והמהוקצע של הברוקרים. השורה התחתונה שלכם, צרכנים יקרים: מיליארדי שקלים עוברים מדי שנה מכיסיכם לכיסי המנהלים החדשים שלכם, באדיבותה של ועדת בכר, המגינה הגדולה כביכול שלכם.

לאן הולכים המיליארדים, אתם שואלים?

לשיפור התשואה? ממש לא. ניחשתם נכון: המיליארדים מנותבים למשכורות מפוצצות, בונוסים שמנים, ג'יפים מפוארים, עמלות לסוכנים ותקציבי פרסום ושיווק גדולים. הכל בזכותכם ועל חשבונכם.

ובאמת, איזה יופי של מהפכה צרכנית ארגנו לכם.

eli@globes.co.il