העשירים כבר לא עשירים מספיק

העול הכלכלי של הפרמיירליג הביא לכך שאת הבעלים המיליארדרים באנגליה מחליפים עכשיו מגה-מיליארדרים

1. פיני זהבי טס לסינגפור כדי לחפש מולטי מיליארדר שירכוש את טוטנהאם; מייק אשלי מחפש קונה לניוקאסל, ומקבל הצעות מגופי השקעות כבדים מניגריה, דרום אפריקה, הודו, דובאי וממדינות אקזוטיות אחרות; אמיל אמבאני, איל הטלקומוניקציה ההודי, האיש השישי בעושרו בעולם, מקושר בכל יום לקבוצה אחרת. הפעם זו אברטון שנמצאת על הפרק. וגם פורטסמות' של סאשה גאידמק לא תגיד לא אם יבוא רוכש מתאים.

מה אפשר ללמוד מזה? קודם כל שיש לפחות עוד ארבע קבוצות פרמיירליג שנמצאות על המדף ומחכות לרגע שלהן לעזוב את אנגליה לידיים זרות.

העניין השני הוא שתהליך הרכישה של קבוצות באנגליה עולה מדרגה נוספת. אין זה מקרי שקבוצות הפרמיירליג מחפשות משקיעים בסדר הגודל הזה ומהמדינות האלו. רכישתה של מנצ'סטר סיטי על ידי חברת ההשקעות מאבו דאבי (ADUG), שינתה בין-לילה את כללי המשחק. כשאת הסיטי קונים אנשים ששווי העסקים שלהם מוערך בחצי טריליון ליש"ט, לפתע רומן אברמוביץ' נראה כמו הילד הקטן שיש לו רק 13 מיליארד ליש"ט בבנק, ומאבד שחקנים מתחת לאף (רוביניו) לאנשים גדולים ממנו. שלא לדבר על "דגי רקק" כמו רנדי לרנר מאסטון וילה, היקס וג'ילט מליברפול ומשפחת גלייזר ממנצ'סטר יונייטד, שהובילו את ההשתלטות האמריקנית על הפרמיירליג ונראה שבקרוב יהפכו למיעוט.

מי שכבר עכשיו יוצאים לגמרי מהתמונה הם העשירים הבריטים. כמו שאמר השבוע ג'ון הול, יו"ר ניוקאסל לשעבר, על מייק אשלי: "למרות שהוא איש עשיר, הוא השקיע יותר מ-200 מיליון ליש"ט בקבוצה, ואלו סכומים לא הגיוניים. אין אף אדם מספיק עשיר בבריטניה שיירצה להשקיע הון תועפות כזה דווקא בעסק מסוכן כמו קבוצת כדורגל".

התהליך שאפשר לסמן אותו הוא ברור: קבוצות הפרמיירליג עוברות מבעלים מיליארדרים (במקרה הטוב) לבעלים מגה-מיליארדרים, על מנת לעמוד בקצב ולא להישאר מאחור בליגה הכי תחרותית בעולם מבחינה כלכלית. העניין בא להראות שגם למיליארדרים הגדולים ביותר יש טווח זמן שבו הם מוכנים לקבל מכות בכיס. אחרי שנתיים-שלוש בעסק הם מבינים שלמרות העושר של הפרמיירליג, ההלוואות שנלקחות בעת הרכישה, ביחד עם ההוצאה השוטפת להתמודד מול הגדולות - כל אלו הופכים את הסיפור לבלתי אפשרי.

אצל מנצ'סטר יונייטד החובות נאמדים ב-700 מיליון ליש"ט, צ'לסי של אברמוביץ' מפסידה בממוצע כ-100 מיליון ליש"ט מדי שנה. ארסנל משלמת משכורות נמוכות יחסית, ועדיין יש לה התחייבויות של 250 מיליון ליש"ט, עם רווח שנתי שיכסה אותן במקרה הטוב רק בעוד 6-7 שנים. הבעלים האמריקנים של ליברפול מנסים כבר שנתיים, ללא הצלחה, להחזיר לבנקים הלוואה של 250 מיליון ליש"ט אותה לקחו כדי לרכוש את הקבוצה.

בקיצור, גם קבוצה מצליחה (צ'לסי, יונייטד), "גדולה" (צ'לסי, יונייטד, ליברפול), ואפילו אחת כזאת שמתנהלת עם היגיון כלכלי (ארסנל) - אין לה סיכוי אמיתי לעשות כסף בעסק הזה שקוראים לו כדורגל. אנשי העסקים שהפנימו את העניין הזה דרך חשבון הבנק שלהם, מנסים להעביר את הסחורה הזאת הלאה לפראיירים אחרים.

2. חודש וחצי בתוך העונה, ובאיירן מינכן מגלה שקיץ אחד בלי פעילות משמעותית בשוק ההעברות הוא יותר מדי בכדורגל המודרני. הרכש בקיץ 2007, בסך 70 מיליון אירו, הבטיח לה דאבל קל בגרמניה. סימני אזהרה ראשונים הופיעו עם התבוסה בחצי גמר גביע אופ"א לזניט (5-1), שאותה העדיפו בקבוצה להפיל דווקא על המאמן היוצא אוטמאר היצפלד.

עם ההצלחה המקומית בשנה שעברה יצאה באיירן מנקודת הנחה שכל מה שצריך זה רק שינוי בעמדת המאמן, והביאה את יורגן קלינסמן. המועדון לא הביא אף שחקן רכש, וגם הפציעה הקשה ביורו 2008 של השחקן הכי טוב שלה, פרנק ריברי, לא גרמה למשולש הניהול בקנבאואר-רומינגה-הנס לחשוב על תחליפים.

אף אחד לא ייקח מקלינסמן את הקמפיין המופלא עם הנבחרת הגרמנית במונדיאל 2006, אבל גם לא את העובדה שכל ניסיונו באימון מסתכם בשנתיים בלבד בנבחרת גרמניה. אבל איך מנהלים קבוצה שמתמודדת בצ'מפיונס ליג ובליגה? זה כבר סיפור אחד שלקלינסי נכון לעכשיו אין תשובות אליו.

עיקר תרומתו של קלינסמן עד כה טמונה בדברים שלא כל כך קשורים לכדורגל. מתחם המועדון שופץ ב-15 מיליון אירו. עכשיו יש לשחקנים חדרי מנוחה, לאונג' שמשרת את המשפחות שלהם, ספרייה, ואפילו מעבדה לשונית בה יכולים הזרים ללמוד את השפה הגרמנית בזמן שחבריהם הגרמנים מתרגלים שפות זרות. את גג המועדון מקפיד קלינסמן לקשט בדמויות של בודהה, על מנת לשפר את האנרגיות במועדון. ומה לגבי 4-4-2 ו-4-3-3? "המטרה שלי היא בכל יום להפוך את השחקנים שלי לקצת טובים יותר", אומר קלינסמן כמעט בכל ראיון בחודשיים האחרונים. האם זה קורה בפועל? אחרי התבוסה 5-2 לוורדר ברמן, אמר טים בורובסקי, דווקא זה שכבש את צמד הניחומים לבאיירן: "לא עמדנו טוב על המגרש". ובמילים אחרות, בודהה לא עשה את העבודה שלו.

קלינסמן, בעונתו הראשונה בצ'מפיונס, הלך על מודל שמתאים יותר לקבוצות עם עומק שחקנים בלתי נגמר. הוא האמין ששיטת הרוטציה שעובדת בליברפול (עובדת חלקית), תצליח גם אצלו. בפועל הקבוצה מדורגת רק תשיעית בליגה, עם תבוסה היסטורית בבית לברמן, ונראתה רע מאוד במשחק הביתי השבוע בצ'מפיונס מול ליון.

בקנבאואר ורומינגה, שאחראים להחתמתו של קלינסי, עדיין נותנים לו קרדיט. מנגד יש את אולי הנס, אחד שמעולם לא היה בעד החתמתו. לפני המונדיאל הוא האשים את קלינסמן בניהול "טרור פסיכולוגי" נגד השוער אוליבר קאן, כיוון שקלינסמן לא הסכים לפרסם מי יהיה השוער הראשון שלו בטורניר. לאחרונה נשאל הנס על מצבה הנוכחי של באיירן, וניסח את זה ככה: "אני מסתכל על הטבלה ואני חוטף עצבים".

לפחות אצל מישהו אחד בהנהלת באיירן מתחילות להידלק הנורות.

3. העשירים של אירופה לא אוהבים את מישל פלאטיני. בצדק. אחרי הכל, נשיא אופ"א לא אוהב אותם, את בעלי הקבוצות הגדולות, וגם לא מתבייש להגיד את זה. רובין הוד של הכדורגל העביר חוק שיגרום ל-5 ליגות קטנות באירופה לשלוח אוטומטית נציגה לצ'מפיונס ליג החל מהשנה הבאה. ולמען האמת, אם ניקח את שני מחזורי הפתיחה של הצ'מפיונס ליג, זה מריח כמו מעשה מבורך של פלאטיני.

בשני מחזורי הפתיחה, הקבוצות שמוסיפות צבע למשחק הן דווקא הקטנות. כשקלוז' ובוריסוב סוחטות תיקו מצ'לסי ויובנטוס, וכשאנורתוזיס הקפריסאית מפרקת לגורמים את פנאתינייקוס - ליגת האלופות נראית הרבה יותר מעניינת מעוד קמפיין דלוח של קבוצות שוליים מהליגות הגדולות, דוגמת ויאריאל, פיורנטינה וארסנל.

בשנים האחרונות ליגת האלופות התחילה להזכיר צפייה באותו סרט, עם אותה עלילה, רק עם שחקנים שמדי פעם מתחלפים. כמה שנים כבר אפשר לראות את ג'רארד כובש מ-200 מטר ואת מסי מקפיץ קטנה מעל השוער? הקבוצות הקטנות נותנות למשחק הזה את האלמנטים שכל כך חסרים לו. בעיקר את הרומנטיקה וההתלהבות של ילדים שגילו בפעם הראשונה את מגרש המשחקים.

ובמובן הזה, כמה טוב שנשיא אופ"א הוא רומנטיקן חסר תקנה.

sharon-b@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988