רק בישראל - אין

אצלנו עדיין אין כלל ביטוח פיקדונות, על כל סכום שהוא. ארה"ב היתה הראשונה שהפעילה ביטוח על פיקדונות אזרחיים מהשורה עוד ב-1934, כאחד מהלקחים מהמשבר של 1929. מאז, עקב משברים פיננסיים וריבוי נפילות בנקים, בעיקר בעשורים האחרונים, הוקמו מערכות ביטוח כאלה בכ-80 מדינות בעולם.

המטרה המרכזית היא למנוע את אפקט ההדבקה, כלומר למנוע מצב שנפילת בנק אחד, תגרום לריצת עדר ולנפילת קוביות דומינו אחרות בבנקאות. בנוסף, בין היתר, וזה דווקא נושא שחשוב בעיקר בישראל, קיומו של ביטוח פיקדונות מאפשר לבנקים קטנים ובינוניים להתחרות בבנקים גדולים ולמנוע מהם את הטיית השוק.

רק שישראל היא עדיין אחת המדינות הבודדות עם כלכלה המכונה מודרנית, שלא מופעלת בה מערכת ביטוח כזאת. כמעט 40 שנה מדברים על זה. מקימים ועדות, מזמינים חוות דעת, קמים מתנגדים ותומכים, ואז כולם נמוגים, עד הנפילה הבאה.

בכל הסתבכות בעבר, החזיר בנק ישראל ללקוחות את פיקדונותיהם, הוא נכנס לנעלי הבנקים והחל במאמצים להחזיר לעצמו את הכספים. בסופו של דבר, בכל אחד מהאירועים הללו, נשאה הקופה הציבורית בהפסדים. כך היה בנפילת בנק פויכטוונגר, בנק אלרן, בנק קרדיט, ארץ ישראל-בריטניה, בנק אגודת ישראל, בנק צפון-אמריקה, הבנק למסחר, הבנק לפיתוח התעשייה. בפועל, גם לאומי, הפועלים, דיסקונט והמזרחי שנפלו ב-1983, חולצו על-ידי המדינה.

כך התקבעה ההנחה הסמויה, שבישראל קיים ביטוח פקדונות דה פקטו עבור 100% מהפיקדון של האזרחים, ולא חשוב מה גודלו. עבור הביטחון הזה אף אחד לא משלם פרמיה ישירה, אבל בפועל, כל אחד מתושבי המדינה, משלם פרמיה כבדה ביותר, המבטאת את גובה ההפסדים.

אף אחד עוד לא מדד את סך ההפסדים של המדינה בשלל "מבצעי ההצלה" השונים והמשונים שלה. הם נאמדים במיליארדים רבים. מכאן, שגם אם האזרח לא ניזוק ישירות, הוא ניזוק מאוד בעקיפין והכלכלה הלאומית, ממשיכה להישרך מאחור.

בשנים קודמות תמך בנק ישראל בביטוח פיקדונות, ואילו החשבים הכלליים באוצר התנגדו, בטענה שעלויות הפרמיה יתווספו למדדי הלשכה לסטטיסטיקה ויעלו את מדד המחירים לצרכן. בשנים האחרונות מי שמתנגד לזה הוא בעיקר בנק ישראל. לא ידוע על טענה עניינית כלשהי, אלא טענה, די תמוהה, שממילא יש ביטוח דה פקטו, אז לא צריך ביטוח.

למעשה, אחת הבעיות המרכזיות שמנעו בעבר מיסוד של ביטוח כזה, היא לחץ נגדי שהפעילו הבנקים בישראל. הם פשןט לא רצו פרמיה הנגזרת מסיכון הבנק. מה שאומר חובת דירוג שוטף ופומבי של איתנות הבנקים, כל אחד מהם, בכל תקופת זמן, לשם קביעת הפרמיה. כדי לעקוף את התנגדות הבנקאים, הציע ב-2003, הנגיד דוד קליין ביטוח פיקדונות בדרך של פרמיה אחידה. הוא קבע מגבלה של מיליון שקל על גובה הפיקדון המבוטח, וכמו בחו"ל הביטוח יחול רק על "חסכונות הציבור הרחב". לתכנית קליין קמו מתנגדים, גם בטענה שפרמיה אחידה, שאינה פונקציה הנגזרת מסיכון הבנק, נוטה להיות גבוהה במיוחד. בכל מקרה, גם הסיפור הזה דעך מעצמו עם הזמן.

כך קורה שהמשבר הנוכחי תופס את ישראל שוב בלי ביטוח, ואת הממשלה עם הבטחה דה פקטו להצלה מלאה במקרה של נפילת תאגיד בנקאי, שכולנו מתפללים שלא תצטרך להוכיח שתעמוד בה. *