חברת הביוטק אלון, ששורשיה במכון ויצמן, מקווה לקבל אישור FDA עם רוח גבית מאפי גילדור

דרך חתחתים עברה חברת אלון מאז נוסדה בשנות ה-80 ; היא קיבלה השקעה מהיפנים, נפלה בגלל שפייזר פיתחה את הוויאגרה, שינתה כיוון, קיבלה הון מהמשקיע אפי גילדור ומקרן של משפחת לאודר ובסוף גם נרכשה על-ידי חברת השקעות קנדית ; כעת היא מקווה להצליח בניסויים המתקדמים לטיפול באלצהיימר

בשקט יחסי, כמעט בלי חשיפה למדיה ולמשקיעים הישראלים, הגיעה חברה עם שורשים ישראלים לניסויי יעילות מתקדמים במוצר שלה ולשווי של 20 מיליון דולר בבורסת טורונטו.

חברת Allon Therapeutics הוקמה בישראל על-ידי רמות, חברת מסחור הטכנולוגיות של אוניברסיטת תל אביב, על בסיס הטכנולוגיה של פרופ' אילנה גוזס מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה, בזכות הכספים והתמיכה של איש העסקים אפי גילדור, שהשקיע בה בשלב ה-Seed.

בפברואר הסתיים ניסוי היעילות הראשון של התרופה שנבדקה לטיפול בבעיות זיכרון וקוגניציה, המקדימות את מחלת האלצהיימר. התרופה הציגה מגמה של יעילות עם מובהקות בחלק מן המאפיינים שנבחנו. התוצאות מאפשרות כעת לחברה לעבור לניסוי מתקדם (שלב IIb) בחולי אלצהיימר, בתקווה כי במדגם גדול תימצא גם המובהקות.

"לפעמים אני עדיין צובטת את עצמי, כי אני לא מאמינה שבאמת ראינו תוצאות בבני אדם", אומרת גוזס, שניסיונותיה למסחר את המוצר החלו עוד בשנות ה-80 המוקדמות. גם היום הדרך ארוכה ומאוד לא בטוחה, אך התרופה התקדמה והחברה גייסה הרבה יותר כסף מכפי שגוזס ציפתה אי פעם. אחרי קבלת התוצאות, כבר מותר למייסדיה לחלום גם על האפשרות שיום אחד תהיה בשוק גם תרופה על שמה.

כמעט ויאגרה

הסיפור של אלון התחיל בשנות ה-80 במכון ויצמן. גוזס החלה אז לחקור סדרת מולקולות בשם "משפחת ה-VIP" - חלקי חלבונים, אשר נמצאו כקשורים לא רק לאלצהיימר אלא גם להרחבה של כלי דם. בתחילת הדרך, גוזס פנתה לידע, חברת המסחור של מכון ויצמן, והציעה לה את המוצר לתחום של טיפול באין אונות.

"ביקשתי 30 אלף דולר לפיתוח המוצר, כי זה מה שהיה מקובל באותו הזמן לבקש", היא מספרת, "בהתחלה אמרו שם שאימפוטנציה זו לא ממש מחלה ולא ברור איזה שוק יהיה למוצר".

דרך קשרים אישיים, הגיעה גוזס לחברה יפנית גדולה שהתעניינה במוצר ותיווכה בינה לבין ידע. "יצחק קולברג, שהיה אז מנכ"ל ידע, התקשר אליי מיפן בזמן חופשת הלידה שלי ואמר לי שהתאגיד היפני הסכים לתת לנו סכום שנראה אגדי אז - 100 אלף דולר לשנה למשך שלוש שנים".

במהלך אותן שלוש שנים עברה גוזס ממכון ויצמן ל-NIH, המכון הלאומי למחקר בארה"ב, ואחר כך שבה לאוניברסיטת תל אביב. "לא קיבלתי קביעות בויצמן, למרות שהבאתי למכון לא מעט כסף", היא אומרת, "אבל האנשים שם היו מאוד נחמדים כשעזבתי. החברה היפנית ביקשה לעבוד איתי, אבל גם עם אנשי המכון, שהסכימו להעביר את כל הכסף והציוד שהיה לי אצלם למשכני החדש בתל אביב, כדי שנמשיך לעבוד במשותף".

יחד עם החברה היפנית קודמה התרופה לאין אונות והחל גם פיתוח צדדי של המוצרים לאלצהיימר. אך הפרויקט נגדע כאשר הגיעה ההודעה כי חברת הענק פייזר עובדת על מוצר דומה - הויאגרה. "זה היה הסוף של הפרויקט היפני, כי היה ברור שלא נצליח להקדים את פייזר בהגעה לשוק. החברה היפנית הפסיקה את הפרויקט והשאירה אותנו עם קצת כסף. היינו יכולים ללכת לקליניקה עם המוצר, אבל חששנו לשרוף את הכסף לשווא, כך שבסופו של דבר הפרויקט נסגר".

האם אי פעם תחיה גוזס את פרויקט האימפוטנציה? "גם בהנחה שהיינו חושבים שיש שם עדיין שוק, הפטנטים מאוד זקנים", היא אומרת. עם זאת, ייתכן שמשפחת ה-VIP תהיה רלוונטית בעתיד לתחום החשק המיני הנשי.

בינתיים, המשיכה גוזס לקדם את המוצר לתחום האלצהיימר, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב ומכון ויצמן ובתמיכת ה-NIH. ב-1998 הכירה בהרצאה בארה"ב את הווארד פיליט, ראש המכון לחקר הזקנה (ISOA) מייסודה של משפחת לאודר, והמכון החל לתמוך גם הוא בפעילותה. "אחרי שנה בערך, פיליט אמר שהמוצר מתאים להקמה של חברה עצמאית", מספרת גוזס. "גם היפנים אמרו את זה בעבר, אבל ב-1998 זה כבר נשמע אחרת, כי כבר היו חברות ביוטק בישראל שנחשבו להצלחה".

אפי גילדור נכנס לתמונה

המאמצים להקמת החברה החלו וגוזס חיפשה משקיע. בכנס נוסף הוצע לה לפגוש "מיליונר צעיר שהוא גם טייס", שהתגלה כלא אחר מאשר גילדור, ש-17 מהחברות בהן השקיע ביצעו אקזיטים, ביניהן סרגון, סייפן, רדוויז'ן, אקורד ומעל כולן - גלילאו שנמכרה למארוול תמורת 2.7 מיליארד דולר. היום הוא משקיע פרטי ואנג'ל בעל אחזקות בחברות ביומד והיי-טק ישראליות כמו פלאש נטוורקס.

גילדור התרשם מן המחקר של גוזס והציע לממן אותה ב-50 אלף דולר בשנה. "לא ידעתי איך בונים כזו תרומה, אז במקום זה הצעתי לו לתרום קתדרה, שזה הרבה פחות כסף אבל לפחות מובן ובטוח". כך, ה-ISOA תמך במחקר הבסיסי של גוזס, וה-NIH וגילדור תמכו בניסויים שכבר נעשו כדי לבדוק את הפירוק והרעילות של התרופה הפוטנציאלית.

נדרשו עוד כמה שנים, עד 2001, כדי להחליט שמקימים חברה. "קראתי לה אלון, שם הנעורים שלי. זה גם התאים לעיסוק באימפוטנציה שחשבנו שאולי נחזור אליו - All-On".

קבוצות אנג'לים באזור סן פרנסיסקו התעניינו בחברה, אך הן הציעו סכומים קטנים יחסית, ללא תמיכה ניהולית. "גילדור היה המשקיע הראשון. הוא שם כ-175 אלף דולר וממש החזיק את החברה עד שקיבלנו פנייה מ-NDI (Neuro Discovery Inc), חברת השקעות קנדית הנסחרת בבורסה בטורונטו. החברה הזו באה עם המון ניסיון ניהולי. היו"ר שלה, ד"ר ג'יימס מילר, הקים מספר חברות בתחום".

ב-2003 השקיעה החברה 2.5 מיליון דולר באלון, וב-2004 התרחש המהפך - NDI החליטה שאלון היא החברה היחידה בפורטפוליו שלה שהיא בעלת פוטנציאל משמעותי, והחליטה לרכוש את כל מניותיה, לקחת את שמה ולהתרכז אך ורק בפעילותה. כך הפכה אלון, בדלת האחורית, לחברה קנדית בורסאית.

"ברמות טעו כשמכרו את האחזקות בחברה"

צוות הניהול של אלון הוא צוות הניהול של חברת ההשקעות - קבוצה מנוסה בגיוס כספים, פיתוח תרופות וניהול חברות ביופארמה בורסאיות. מחברת ההשקעות נותרה פעילות נפרדת, שאולי תספק בעתיד מוצרים נוספים לצנרת של אלון.

לאחר המיזוג החלה החברה להתנהל בקצב אחר - היא גייסה כ-50 מיליון דולר בארבעה סבבי גיוס והביאה את המוצר במהירות לניסויים מול הרשות האמריקנית למזון ותרופות, ה-FDA. "אמרו לי - אל תיקשרי לחברה, הם לא ישאירו אותך בסביבה הרבה זמן", מספרת גוזס. "אבל המציאות היא אחרת. אני המנהלת הטכנולוגית של החברה, ובכל אירוע של אלון, המנכ"ל חוזר ואומר שאני הלב והנשמה של החברה".

רמות מכרה מאז את מניותיה בחברה, אבל היא עדיין מצפה לתמלוגים - אם וכאשר המוצר יצליח. גוזס, לעומת זאת, ממשיכה להחזיק במניות שקיבלה כיזמת. "אני חושבת שעשיתם טעות כשמכרתם את המניות", היא טוענת היום בפני זאב ויינפלד, סמנכ"ל הפיתוח העסקי ברמות. הוא עונה לה כי חברות מסחור טכנולוגיות אינן נוהגות להחזיק במניות בבורסה "כי אז אנחנו בעצם הופכים לחברת השקעות. אנחנו מעדיפים לנתב את הכסף הזה לחברות Seed שצריכות אותו. אם תהיה הצלחה, נהנה ממנה דרך התמלוגים". אבל גוזס לא מוותרת: "אל תשכחו שזה עלה לכם במקום בדירקטוריון".

צרו איתנו קשר *5988