הנקראות ביותר

ברנר היה מסתדר טוב מאד עם הפוסט ציונים

החזרה ליצירותיו של י.ח ברנר וההתעניינות הרבה סביב ספרה של אניטה שפירא - "ברנר - סיפור חיים", ממחישות את הרלוונטיות התמידית של הסופר המודרניסט ואיש הרוח הציוני, שבמקביל לא חסך מאיש את הביקורת המפוכחת שלו על הציונות ; אין זה מקרה, טוען פרופ' מיקי גלוזמן, שדורות של סטודנטים מעריצים את ברנר ומצטרפים לתופעה מתרחבת של קריאה עכשווית בספריו

רחש נרגש עובר בחודשים האחרונים בחוגי הספרות, ההיסטוריה והסוציולוגיה בעקבות ההתעניינות הרבה סביב הספר "ברנר - סיפור חיים" שכתבה אניטה שפירא. כשמדובר בסופר ששפתו כמעט בלתי קריאה היום, שהיה שנוי במחלוקת בחייו ושנרצח לפני 87 שנים כשהוא רק בן 40, אי אפשר שלא להתרשם ממידת העוצמה הרעיונית שיש עדיין ליוסף חיים ברנר על הספרות והמחשבה העברית.

כבר בשיחה טלפונית עם פרופ' מיקי גלוזמן - ראש החוג לספרות באוניברסיטת ת"א, נשמעת התרגשות בקולו לשמע האפשרות לדבר על ברנר, סיטואציה שנשנית מול מוקי צור - היסטוריון תנועת העבודה וההתיישבות היהודית בארץ. דורות של סטודנטים שעוברים אצל גלוזמן מעריצים את ברנר ומצטרפים לתופעה של קריאה עכשווית בספרים שנכתבו ב-1903 וב-1905.

גלוזמן מספק לכך כמה הסברים, שהראשון שבהם הוא דווקא הפן הציוני המתלבט של ברנר: "ברנר היה אחוז ספקות, אבל כן תפס את עצמו כציוני. זה 'האף על פי כן' הברנרי המפורסם. לדעתי אחת הסיבות שברנר מעורר כזה עניין בשנים האחרונות היא כי הוא נותן איזו הגדרה מחודשת לציונות. אני מוצא בו עניין עצום משום שהוא ציוני שהביקורת שלו על הציונות היא כמעט טוטלית. הוא ציוני שמתנגד באופן עמוק להרבה מאוד מהנחות היסוד של הציונות. הוא ציוני שהשייכות לקולקטיב לא גורמת לו שלא לראות את הבעיות ובמובן הזה יש בו משהו שמאוד מתאים לעידן שלנו שהוא עידן ביקורתי. בעיני, ברנר הוא גיבור תרבות".

שבע נשמות ושבע ידיים

הרבה מיתוסים נוצרו סביב דמותו של הסופר המיוסר שחייו היו קצרים וסוערים ושמותו בפרעות ב-1921 הכה את הארץ באבל גדול. יש שאומרים שדרמת חייו גדולה מאיכות כתיבתו. "המדהים בברנר", מציין גלוזמן, "זה משהו שקודם לספרות - הוא אדם עם תעצומות נפש אדירות. קל להדגיש את הדיכאון שלו, אבל היה לו גם צד אחר.

הוא אדם שדחף את הספרות העברית במו ידיו, כנגד כל הסיכויים. הייתה בברנר חיות בלתי רגילה שהיא במהותה אנטי-דיכאונית. הוא הקים כתבי עת ספרותיים ('המעורר', 'רביבים', 'האדמה'), גייס כספים, גייס כתבים, כתב בעצמו, ערך את מה שהגיע והיה גם סדר הדפוס. היתה לו יכולת לזהות סופרים וכישרון. לדוגמה, היה לו חלק גדול בפריצה הספרותית של עגנון. ברנר מת צעיר מאוד, ואם נסתכל על כמות הפובליציסטיקה שכתב זה לא ייאמן. אדם בעל שבע נשמות ושבע ידיים שחי את הספרות 24 שעות ביממה".

*קשה לקלוט את זה היום, אבל ברנר כתב עברית ודיבר יידיש

"זה נכון לגבי כל הסופרים העבריים של התקופה. הם כותבים בשפה שלמעשה לא קיימת. למשל, אין עברית כשפת דיבור, אז איך מייצרים דיאלוגים בכתיבה? זו שפה שהניסיונות הספרותיים בה מאוד מגושמים. אם מסתכלים על סופרי ההשכלה במאה ה-19 - מאפו, סמולנסקין או יל"ג - הם עושים ניסיונות הירואיים לייצר ספרות עברית, אבל יש לומר את האמת - אלו ניסיונות כושלים. המדהים אצל ברנר וגנסין זה שהם מייצרים ספרות מודרניסטית, ממש בשעה שנוצרת כזאת באירופה, בניגוד לביאליק למשל, שמביא את הרומנטיקה לשירה העברית ב-1891 כשהרומנטיקה בספרות האירופית מתחילה מאה שנה קודם לכן.

*למה כל-כך קשה לקרוא את ברנר?

"חשוב להגיד ולא להתבייש - ברנר קשה לקריאה מכמה סיבות. קודם כל, הוא היה מודרניסט. היום קשה לקרוא גם את ג'ויס ווירג'יניה וולף, ובעברית קשה שבעתיים כי נורמות הלשון השתנו לחלוטין. דבר נוסף, ברנר כתב לקהל שידע את המקורות ולכן הלשון שלו מלאה בארמית ובביטויים שהמקור שלהם אידי, שהקוראים היום לא מכירים. השינויים הרדיקליים בעברית של המאה האחרונה מקשים על הקריאה. עוד סיבה: בעידן של תרבות פופולרית, שבה קוראים יותר ספרי טיסה (תופעה שלא היתה קיימת בספרות העברית ועכשיו הולכת ומתרחבת), סוג הקשב שהספרות המודרניסטית עם המימד האקספרימנטלי של ברנר דורשת, הוא לא פשוט. אנחנו רגילים לסיפוקים מהירים ולעלילות קולחות, ואצל ברנר זה לא קורה. לכן רצוי להצטייד בהרבה סבלנות, לשמוע הרצאות על ברנר, ללמוד, וככה לגלות את העולם המדהים של כתיבתו.

"גם בני דורו של ברנר התקשו לקרוא אותו. ביאליק אמר עליו שהוא סופר גדול אבל סגנונו מרושל. וזו היתה אי הבנה גמורה של ביאליק את המודרניזם של ברנר. חנה נווה וברינקר קראו לזה 'רטוריקה של כנות'. כלומר חיבוטי נפש עם ביטוי סגנוני של היסוס ושל רישול מכוון, כדי לבטא את התודעה הסוערת הזאת. הרישול נועד לא רק לייצג עולם, אלא גם לייצג את הכתיבה. ברנר מעוניין בדבר הרוטט הזה שנקרא חיים. והוא מעוניין בעיצוב רוטט שלא יקבע את הרטט אלא יהדהד אותו".

מבט ישר ואכזרי

כחלק מ"רטוריקת הכנות" המיוחסת לברנר, אחד הדברים שאכן מרתקים אצלו זה היושר הקיצוני, שמגיע לעיתים עד כדי התאכזרות עצמית. "אני לא מכיר כותב ישר ממנו", אומר גלוזמן. "זה הקסם שלו. במאה השנה שחלפו מאז הפך לדמות מרכזית בספרות העברית, השפה השתנתה מאוד. הנורמות הספרותיות השתנו. אבל מה שבוער בטקסטים שלו ובעיקר במכתבים, זה אי היכולת לשקר. יש בו יושר טוטלי שבוער כמין שלהבת לבנה שמאירה בעוצמה עד היום. המבט הכל-כך ישר ואכזרי שלו גם כשהוא מתבונן החוצה וגם כשהוא מתבונן פנימה. חוסר יכולת ליפות ולשקר".

*ההתבוננות הפנימית הייתה די נדירה בדורו של ברנר.

"וזה בדיוק אחד הגורמים לחשיבות העצומה שלו. היום זה נראה מובן מאליו שהספרות מתמודדת עם מצבי נפש, יסוד שאיתו היא לא הצליחה להתמודד לאורך המאה ה-19. ספרות ההשכלה תיארה את היהודי כמצב של קולקטיב. ביאליק הוא נקודת מפנה, ודן מירון טוען ובצדק, שכאן נולדה הפסיכולוגיה של היחיד. ברנר לוקח את הספרות העברית שנות אור קדימה בתיאורים של מצבי נפש. ב'בחורף' שמתפרסם ב-1903 הוא עושה משהו מאוד מעניין. הוא מתחיל לפי הדגם המקובל אז, אבל בסוף, הדיכאון של הגיבור לא ניתן להסבר במונחים חיצוניים (המשפחה, היהדות, הגורל). ברנר, בגאונות שלו, מצליח לטפל במצבי קצה נפשיים שאף אחד לפניו לא כתב בספרות העברית".

למרות הניסיון להתייחס למעשה הספרותי בלבד, השיחה חוזרת שוב ושוב אל ברנר האדם, ומעלה שוב את השאלה איך מי שמעולם לא הכריז על עצמו כציוני אומץ בחום כזה לתוך המיתוס הציוני.

מוקי צור: "ברנר חשב שהציונות צריכה לעמוד במבחן האמת. כאידיאולוגיה זה לא יכול לקרות. כל אידיאולוגיה היא במידה מסוימת אי אמירת אמת עד הסוף, קיצורי דרך, וייפוי המציאות. מבחינה זו הוא לא יכול להיות ציוני. אבל בשלב הסופי של חייו, כשערך את 'האדמה', הוא אומר שהציונות יכולה להיות אמת אם מבינים שארץ ישראל נותנת אפשרות להיאחז בתכנים האמיתיים של ההומניזם (לא כאידיאולוגיה), להיאחז בעבודה ובדברים שורשיים.

"מבחינת ברנר, היציאה מהגולה לא מתבטאת בארץ ישראל עצמה אלא במעבר למצב של עבודה ושל כתיבת האמת. והאדמה היא דבר הבסיסי. ברנר אומר כי אם נבטא את הכאב, את הספקות שיש לנו - זה בסדר. זאת עדות שזה אמיתי, אבל אני לא רוצה לקבל את התפיסה ששמחה לאידם של החלוצים".

תיעוב "הבריא המדומה"

צור טוען כי בניגוד למושג המקובל של "חולה מדומה", ברנר תיעב את "הבריא המדומה" שמכחיש את בעיותיו. צור: "ברנר למעשה אמר 'אני לא אוהב את המחלה, אבל אני מעדיף להיות חולה אמיתי מאשר בריא מדומה'. ברנר מסיים את ההספד על מיכאל הלפרין (האב הרוחני של תנועת "השומר". א.ס.) שנראה בעיניו איש שמלהג בריאות, וחולם חלומות שאין להם מחוייבות לאמת, במילים 'תנוח על משכבך מיכאל הלפרין. עכשיו אתה שותק - טוב שאתה שותק'".

כחלק מהאמת הפנימית הקיצונית של ברנר, הוא שיקף לאנשי העלייה השנייה והשלישית את המצב ששרר בארץ לאשורו, בלי לייפות אותו בלהט האידיאות. צור מצטט את איש העלייה השנייה אליעזר סלוצקין מעין חרוד שאמר: "קראתי את 'מכאן ומכאן', בכיתי כל הלילה, ולא היו לי הפתעות מהארץ".

*ומה הייתה המשמעות שלו לדור הפלמ"ח?

"יש לי לפעמים דחף עצום ללכת לבית הקברות טרומפלדור בת"א ולצעוק 'ברנר, הבן שלך היה סגן מפקד הפלמ"ח!'. כולם ידעו שהוא הבן של ברנר. זה היה חלק מהמיתוס הפלמחאי. כשברנר פגש את החלוצים במגדל ופגש שם דמויות מפתח כמו יצחק שדה (מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון) הוא אמר: 'קורה פה משהו. צומח פה טיפוס. לא חולה כמוני, לא בריא מדומה, חלוץ! מהבחינה הזו ברנר הפך להיות כאילו הסבא של הפלמ"ח. אם נשאל את דור הפלמ"ח מה לקחתם מברנר, התשובה יכולה להיות רדודה: 'אף על פי כן' ו'הוא אמר לה' ו'צריך כוח' (מאמרים וציטטות של ברנר. א.ס.), אבל אני יודע שהיה להם עוד מיתר אחד: אנשי הפלמ"ח היו ברובם בנים לאנשי העלייה השלישית שהגיעה בגלל הפוגרומים הגדולים, ובכל הארץ אין מצבה אחת לניספי הפוגרומים האלו. ברנר הבין מה זה להיות בן הפוגרום, ולכן הוא גילם את האפשרות לדבר על דברים שאנשים חוו ואסור היה לדבר עליהם".

*ואלה מן הסתם לא היו דברים מעודדים ומפיחי תקווה.

"נכון אבל זאת בדיוק הייתה ההתגלמות של איש שהייתה לו מחויבות למציאות לפני כל דבר אחר, וזה חלק מהמהפכה שהוא חולל - ספרותית וחברתית. ברנר אמר: 'אנחנו לא זקוקים לארץ הצבי, אנחנו זקוקים למערה להתחבא בה'. איך הוא אומר ב'מים למים'? 'יש פה עצים גבוהים, בשביל שנטפס עליהם ונראה משם את חוץ לארץ'". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות