העליון השאיר בידי מפלגת העבודה את דירתו של הסופר דוד פינסקי ז"ל

זאת למרות שקבע כי מפלגת העבודה הפרה את התחייבותה להנציח את זכרו ; עוד נקבע כי אף שהיורשים של פינסקי אינם רשאים לבטל את הסכם העברת הדירה למפלגה - הם רשאים לנקוט נגדה בהליכים אחרים

"מעשה במחזאי סופר נודע בשעתו ונחשב, דוד פינסקי עליו השלום, שרחש ליבם של בתו ובנו דבר טוב, ומסרו ... את דירתו בחיפה למפלגת פועלי ארץ ישראל דאז (שמפלגת העבודה הישראלית היא יורשתה - א"ט), לשם הנצחתו על-ידי הקמת מועדון על שמו. התוצאה עגומה, שכן... לא נעשה כראוי להנצחתו של המנוח". זו בקצירת האומר תמציתה של מחלוקת, שנתגלעה בין יורשו של הסופר המנוח לבין מפלגת העבודה ושהוכרעה עתה על-ידי בית המשפט העליון.

פינסקי ז"ל היה מחזאי וסופר יהודי ציוני, יליד בלארוס, אשר נמנה עם הבודדים, שעלו לישראל מארה"ב זמן קצר לאחר הקמת המדינה. הוא ערך כתבי עת של תנועת הפועלים היהודית בארה"ב, ואף כתב מחזות עטורי פרסים, בהם כאלה שהוצגו על-ידי תיאטרון "הבימה". לאחר עלותו ארצה קבע את העיר חיפה כביתו, ועשה את ביתו מרכז לסופרים צעירים ביידיש.

זמן-מה לאחר שבשנת 1959 הלך פינסקי לעולמו, נכרת הסכם בין יורשיו לבין מפלגת פועלי ארץ ישראל (הורתה של מפלגת העבודה דהיום). בהסכם נקבע, בין היתר, כי העיזבון מעביר למפלגה את זכויותיו בדירה. מנגד נטלה על עצמה המפלגה את חובות העיזבון, בסכום נכבד, והתחייבה להחזיק בדירה כמועדון, חדר קריאה או ספריה, אשר יכונו "יד פינסקי" ויוקדשו לזכרו. הדירה אכן הועברה לחזקתה של המפלגה, אך לא נרשמה על-שמה.

מכר או מתנה?

כמעט 30 שנים לאחר כריתתו של ההסכם, עתרה המפלגה לבית המשפט על-מנת שיצהיר כי היא בעלת הזכויות בדירה ושהיא זכאית להירשם כבעליה. מחצית תאוותה ניתנה לה, לאור זאת שיורשת אחת, משניים, לא התגוננה בפני התביעה. על המחצית השנייה היתה נטושה מחלוקת, שהוכרעה עתה. אף שמשפטית-עניינית יצאה מפלגת העבודה מן המערכה וידה על העליונה, עשה שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין (בהסכמת השופטות אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל) לכך, שתחושתה לא תהיה טובה מדי ושהיא תעשה לתיקון המעוות, שהיא יצרה במו-ידיה.

בהתנגדותו טען היורש - גבריאל פינסקי (שיוצג בידי עו"ד מנחם ליאב) - נכדו של הסופר המנוח, כי המדובר בהסכם מתנה - ומשהדירה לא נרשמה על-שם המפלגה אזי בהתחייבות להעניק מתנה - וכי בכך שהמפלגה הפרה את התחייבותה להנציח בדירה את זכרו של סבו היא הקימה לו את הזכות לחזור בו ממנה. מפלגת העבודה טענה, מנגד, כי בהסכם מכר לכל דבר עסקינן, וכי משהנכד לא ביטל אותו, הוא אינו רשאי עוד לעשות כן.

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, ראיק ג'רג'ורה, צדד בעמדתה של מפלגת העבודה (שיוצגה בידי עו"ד גדי בר-און ושמואל ליאור) וקיבל את תביעתה. הוא קבע, כי לאור מועד חתימת ההסכם, הדין החל עליו הוא המג'לה (העותומאנית), ולא חוק המתנה הישראלי. כך, על-פי המג'לה, אין לסווג את העסקה כמתנה. הוא קבע עוד, כי הפרת ההסכם מצד המפלגה לא הצדיקה את ביטולו.

ערעורו של הנכד-היורש נדחה עתה, כאמור, על-ידי בית המשפט העליון. כך אף שרובינשטיין לא הסתיר את מורת-רוחו מהתנהלותה הקלוקלת של מפלגת העבודה בקשר אליו. "אי היעתרותנו לערעור, נוכח גישתנו באשר למהות ההסכם, אין משמעה כי המשיבים עמדו בהסכם שחתמו", הוא ראה לציין כבר עם תחילת דיונו בערעור. "תיק זה נוח לו מלכתחילה שלא נברא משנברא, כלומר ראוי היה שלא יגיע להתדיינות, אך עכשיו שנברא עלינו לפסוק בו", המשיך בצער. "ההסכם שנערך ב-1966 שיקף מטרה ראויה, הנצחת שמו של המנוח תוך העמדת דירתו לרשות הכלל, ומטרה זו לא הושגה בפועל, כאמור. אך המדובר לדעתנו, גם כיום, במעוות אשר יוכל לתקון", ראה רובינשטיין לקבוע, עוד בטרם דיון לגופו של ערעור.

ולערעור-גופו: רובינשטיין קבע, כי ההסכם הנדון מנוסח באופן משפטי ויבש ובנוי על שני אדנים - האחד, רצון העיזבון שהדירה תשמש כיד לסופר המנוח, והשני, נכונות המפלגה לקבל לעצמה את העיזבון, על חובותיו וזכויותיו, ולהקים בדירה יד לפינסקי ז"ל. הוא הסב גם את תשומת הלב לכך, שבהסכם נקבע, כי התחייבות המפלגה בדבר הנצחת זכרו של פינסקי ז"ל הנה "חלק בלתי נפרד מהתמורה הניתנת", וכי הפרת התחייבות זו תקים ליורשים זכות לתבוע את המפלגה לביצוע בעין, לצווי מניעה או לפיצויי נזק. לא נקבע בו, כי הפרת ההתחייבות תקים להם זכות לביטול ההסכם.

"מהו סיווגו הנכון של ההסכם? מכר או שמא מתנה?", שאל רובינשטיין. "ההסכם לא סיווג את עצמו מפורשות, ועל כן יש בו לעניין זה מעין עמימות וגם גבוליות", החל להשיב, והמשיך: "ואולם, בסופו של יום קשה מאוד להלום - כפי שנראה להלן - סיווג ההסכם כעיסקת מתנה".

רובינשטיין ראה להתייחס לתופעת העמימות במשפט: "עמימות היא תופעה מוכרת במשפט. אילולא היא היה מתייתר חלק ניכר מן המאמץ האינטלקטואלי האדיר שהושקע בפרשנות דברי חקיקה ומסמכים משפטיים אחרים", פתח. ולעמימות בניסוח הסכמים: "הצדדים יכול שיפרשו כוונתם בבירור, ויכול שישגו באי בהירות, ויכול - אך בנסיבות מיוחדות בלבד, יש לקוות - שאי הבהירות תהא מכוונת ונוחה לעת כריתת החוזה, וכדברי הנרי קיסינג'ר בשעתו 'עמימות קונסטרוקטיבית', המאפשרת לכל צד להציג הישג, ותורמת לסיום ההסכם", הפליג. "יש להניח שדבר זה פחות תדיר ופחות רצוי במשפט הפרטי, אם כי יתכן גם שם ב'חוזי יחס', לתקופות ארוכות".

רובינשטיין קבע, כי נוהג שבעולם הוא, שמוכר דירה יתאר את מעשהו כמכר, שעה שהמעניק את דירתו במתנה, יכריז ויודיע כי מתנה היא. בהתייחסו לכך שההסכם הנדון אינו נוקב לא בלשון "מכר", אף לא בלשון "מתנה", המשיך: "מכל מקום, במקרה דנא מחד גיסא המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, ומאידך גיסא העמימות נתגלעה מלכתחילה, והיא מובנית ללשון ההסכם".

הוא קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא חוק המתנה, אלא המג'לה, היא הפורשת את כנפיה על ההסכם, ככל שאכן מדובר במתנה. אלא שבנסיבות העניין, על-פי המג'לה אין המדובר במתנה. כך, בין היתר, לאור זאת, שעל-פיה, על נותן המתנה היה לעשות שימוש במילים, המבטאות את רצונו להעניק מתנה. "לשון של מתנה".

רובינשטיין המשיך וקבע, כי לשון ההסכם מעידה על כך, שהיה מדובר בהסכם מכר, ולא במתנה. עוד הוא קבע, כי גם לו היה מדובר במתנה - שהרי המג'לה מכירה ב"מתנה בתמורה" - עדיין לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת לאור העובדה, שעל-פי המג'לה, מעת שמקבל המתנה נתן את התמורה, שנקבעה למתנה, אין המעניק רשאי לחזור בו עוד ממנה. והרי המפלגה כבר פרעה את חובות העיזבון, כפי שהתחייבה לעשות. "ועל כן גם אם לא הושלמה התמורה בעניין ההנצחה ספק אם יכולנו לומר כי המתנה בטלה", כך רובינשטיין.

התחייבות דו-צדדית

על-מנת לסבר את האוזן קבע רובינשטיין, כי גם לו הוחל חוק המתנה הישראלי על הפרשה, לא היה בו כדי להועיל ליורש. הוא הסביר, כי על-פי חוק זה, מתנה היא "חוזה חד-צדדי". והנה, ההסכם הנדון הקים התחייבות דו-צדדית, ששני הצדדים נטלו על עצמם לקיים. הרי לך טעם נוסף לכך, שלא במתנה המדובר. ונזכור: בהסכם נקבע, במפורש, כי ההתחייבות להנציח את זכרו של הסופר המנוח הנה חלק בלתי נפרד מן "התמורה", שניתנה במסגרתו.

משלא היה מדובר במתנה, אלא בהסכם מכר, בחן רובינשטיין את אפשרותו של היורש לבטלו בעקבות הפרת ההתחייבות להנצחה. בכך שהצדדים קבעו בגוף ההסכם את הסעדים האפשריים, במקרה של הפרת התחייבות זו, ובכך שהם לא מנו ביניהם את זכות הביטול, הוא ראה טעם לדחות את טענת היורש לביטול ההסכם. "דומה שהצדדים לא העלו על ליבם אפשרות שבגין הפרת ההתחייבות האמורה יבוטל ההסכם", קבע.

אף שראה לדחות את הערעור, לא ראה עצמו רובינשטיין פטור מהתייחסות אל הצורך להבטיח את זאת שמפלגת העבודה תקיים, ולו באיחור רב, את התחייבותה להנציח את זכרו של הסופר פינסקי ז"ל. הוא הביע מורת-רוח מכך, שאפילו שלט ועליו שמו של הסופר המנוח הוצב בדירה רק בעיצומם של ההליכים המשפטיים. הוא קבע, שנחוצים הליכים נפרדים לאכיפת התחייבות ההנצחה, והוסיף וקבע, כי הליכים כאלה אפשריים. "אבל... חבל שיהא צורך בכך, שעה שניתן ברצון טוב מועט ובשקידה לא רבה לקיים, אם לא לעבר, למצער לעתיד את הוראת ההסכם בנושא הנצחת המנוח", הביע את דעתו הנחרצת. "כדי להקל ולפשט נציין, כי סעיף 7 מונה בעיקרו התחייבויות שקל לממשן, כל עוד כוונת המשיבה היא לקיים את ההסכם כפי שהוצהר בפנינו", תפס את המפלגה במילתה.

רובינשטיין פירט את הדרך הראויה, לדעתו, להנציח את זכרו של הסופר המנוח, כפי שמפלגת העבודה התחייבה לעשות. "השנה הבאה, 2009, היא שנת החמישים - היובל - לפטירתו של הסופר המנוח, ומועד זה מתאים לקיומו הראוי של ההסכם, גם אם איננו נעתרים לערעור במישור המשפטי, באשר לרישום", קבע. אף שדחה את הערעור, מטעמים משפטיים, לא חייב רובינשטיין את הנכד-היורש בהוצאות. (ע"א 4254/06).

צרו איתנו קשר *5988