למה רק עמיר?

דין חסימת הגישה לתקשורת של יגאל עמיר היה צריך לחול על כל הפושעים כולם

אני חושב שלא צריך לראיין את עמיר. אבל אני חושב שבאותה מידה, לא פחות, אסור לתת במה לפושעים בכלל. הייתי שמח אם משתתפי חינגת עמיר היו נאבקים על העיקרון הזה

בערוץ 2 - יאיר לפיד היה "גאה להיות שותף להחלטה לא לשדר את הראיון עם יגאל עמיר". בערוץ 10, לעומת זאת, לא היו גאים, דווקא הצטערו על ההחלטה, אבל קיבלו אותה. לזכותו של לפיד יצויין שהוא נגע גם בשאלה היותר רחבה ויותר חשובה. "התקשורת הישראלית ואנחנו, גם אני, לא נקיים מהחטא הזה, שהופך לעיתים קרובות רוצחים ופושעים לגיבורי תקשורת".

כאן באמת הבעיה. ניקח לדוגמה את "ידיעות אחרונות" שם כותב לפיד טור קבוע. העיתון הזה (וגם אחרים) מעניק את מיטב ומירב דפיו לראיונות עם השפלים שברוצחים, הגרועים שבפושעים. איזו זכות יש לו לתקוף את הטלוויזיה בעניין עמיר? "יש בזה בעיה מוסרית" - מודה לפיד, "אבל יש בזה היגיון". מה ההיגיון? "אלימות ומוות הם חלק מהחיים ואי-אפשר להתעלם מהם". זה נכון, אלא ש"לא להתעלם" זה לדווח על הפשעים והפושעים. כאשר מראיינים אותם, זה ההיפך מ"לא להתעלם", זה מתן במה לפושעים להביע מעליה את שקריהם ומשנתם, והפיכתם לגיבורי תרבות.

אם אלימות ומוות הם חלק מהחיים שאי אפשר להתעלם ממנו - אז כל גם האלימות של עמיר, לא? - אומר לפיד: לא, "יש גבול, והוא שאם מישהו יורה שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה, אז האיש הזה אינו חלק מהחיים שלנו". רגע אחד, אדם שאונס ורוצח ילדה קטנה הוא כן חלק מחיינו, ואדם שרוצח את ראש הממשלה אינו כזה?

אני חושב שלא צריך לראיין את עמיר. אבל אני חושב שבאותה מידה, לא פחות, אסור לתת במה לפושעים בכלל. הייתי שמח אם לפיד ושאר משתתפי חינגת עמיר היו יוצאים למאבק נגד מעבידיהם על העיקרון הזה.

שתי שאלות

  1. שאלה ראשונה: לפיד הביע גאווה על גניזת הראיון - רק לאחר שהממונים עליו החליטו על כך. כיצד היה נוהג לו הבוסים היו מחליטים לשדר את הראיון?
  2. שאלה שנייה: כיצד היו נוהגים העיתונים שמתחו ביקורת על ערוצי הטלוויזיה - לו הם היו מקבלים את הראיון הבלעדי עם עמיר?