הסיבות שבגללן אבחר בדב חנין

כדי לשנות את העולם צריך לרדת מהכוכבים, אני מציע להתחיל את המהלך בעיר שלך

א. ביום שלישי ייערכו הבחירות המוניציפליות. אולי אני טועה, אבל משיטוטיי בארץ אני מתרשם שהפעם מדובר במערכה עירנית במיוחד, בטח אם לשפוט על-פי כמות השלטים המציפים את המרחב הציבורי בגלים של מעורבות ואכפתיות. ואני לא מדבר רק על שלטי חוצות שנקנו בהון רב ומחר יוחלפו בפרסומות למוצרים אחרים, אני מדבר על שלטים התלויים על מרפסות הבתים. ראיתי כאלה, והמון, בכל מקום שבו ביקרתי.

שום דבר מהסוג הזה לא זכור לי ממערכות מוניציפליות קודמות. בחירות לעירייה תמיד היו הדבר הכי רדום שיש. הפעם, כך נראה, נושבת רוח אחרת. הפעם, כך נראה, יש סיכוי ששיעורי ההצבעה יעלו, ומי יודע - אולי הם אפילו יעפילו אל מעבר לקו ה-%50. אף על פי שגם %45 יהיו עלייה יפה. בעיר שלי, תל אביב-יפו, שבה אני גר כבר כמעט עשרים שנה, לא זכור לי שאי פעם דיברתי עם מישהו על הבחירות לעירייה, ולדעתי, גם אף פעם לא הצבעתי בהן. לא הייתה סיבה ולא היה למי. הפעם, כך נדמה, זהו נושא שיחה מועדף.

אם אכן זה מה שקורה ולא סתם התרשמות שלי, הרי שתחייתן של העירייה, המועצה או הרשות המקומית היא אחד הדברים הטובים שקרו פה בזמן האחרון. זו לא רק תוצאה של מיאוס גובר והולך כלפי הפוליטיקה הארצית והעוסקים בה. אני חושב שזה גם חלק מתנועה עולמית של חזרה אל הלוקאלי, אבל לא מתוך עמדה של התבדלות אלא מתוך הבנה שהלוקאלי הוא, בסופו של דבר, הגלובלי, והתנועה של הדברים היא גם מבפנים החוצה, ולא רק מבחוץ פנימה כמו שהרגילו אותנו.

רוצה לומר: אם אתה רוצה לשנות את העולם רד מהכוכבים ותתחיל עם העיר שלך.

ב. אשר לי כתל אביבי: אני אצביע דב חנין לראשות העירייה ו"עיר לכולנו" למועצה. לפני שנה בדיוק כתבתי פה על הצטרפותי לתנועה, הצטרפות שבאה מתוך הבנה שפתאום הפכתי - ולא רק אני, גם כל התושבים כמוני - לזה שנמצא במקום האחרון, פחות או יותר, ברשימת העדיפויות של העיר שלי, שהחליטה (ואני מדגיש "החליטה", זה לא רק כוחות שוק) שאני פחות חשוב לה. בגלל שאני לא עשיר. ואין לי ג'יפ. ואני לא יזם נדל"ן. אני נוסע בתחבורה ציבורית ורוכב על אופניים, אני משלם שכר דירה ושולח ילדים לגן, ושני הדברים האלה לבדם אוכלים לי את המשכורת כמו כלום, מה שלא היה חייב להיות, מה שכמעט לגמרי בשליטת העירייה. אחרי הגן אני הולך איתם ברחוב, מרגיש את זיהום האוויר חונק אותם, נאלץ להשתחל בין מכוניות חונות ואוטובוסים דוהרים. אני הולך לים ומנסה לרחוץ בו לפני שייקחו לי את כולו, אני לא משקיף עליו ממרומי המרפסת שלי במגדל, משם אני בטוח שהוא כחול ויפה ולא מסריח.

אל תבינו אותי לא נכון: אני לא רוצה לקבל פרס יקיר העיר או משהו כזה. יחס הוגן יספיק לי לגמרי. ראש עיר ששומר עליי ולא על העשירים יספיק לי לגמרי. ראש עיר שמקבל אותי כמו שאני ולא מציע לי לעבור לרמלה יספיק לי בדיוק. אני לא רוצה לשלם שכר דירה במחירים של ירוחם, ברור לי שתל אביב יקרה יותר, אבל אני לא יכול לשלם טונה כסף ולהישאר חסר הגנה ונתון לגחמות של בעלי בתים. ראש עירייה שישמור עליי זה הדבר שחשוב לי. ראש עירייה שישמור על המרחב הציבורי מפני השתלטות בעלי הון זה בדיוק מה שאני צריך.

אני לא מאלה שאומרים שחולדאי הוא השטן או משהו. האיש עשה גם לא מעט דברים טובים ויפים. אבל גם הדברים הטובים והיפים לא יכולים להסתיר את הכיוון, והכיוון הוא רע. חוץ מזה, האיש לא מקשיב לתושבים שלו. הוא פשוט לא מקשיב. לא אכפת לו. הוא חושב שהוא יודע הכול. לא הייתה לו בעיה למכור את המוזיאון למשפחת עופר, אין לו בעיה לחסום את הים, להרוס את צביונן של שכונות שלמות על-ידי הקמת מגדלים עצומים מעל בתים נמוכים. לא. מה שכן, הוא יצייר לך קו על מדרכה ויגיד לך שזה שביל אופניים.

ובכל מקרה, גם אם יש במה להאשים את חולדאי הרי שגם בזה הוא לא אשם, שהרי (כמעט) אף אחד לא קם מולו (כמעט) אף אחד (כמעט) לא הצביע, (כמעט) אף אחד לא מחה ו(כמעט) אף אחד לא ערער. לא היה מי שישים לו בלמים, אז הוא רץ. לתושבים אין מה לבכות. אנחנו משלמים את מחיר האדישות שלנו.

ג. אבל מה, דברים בכל זאת קורים. וזה כבר לא מעט זמן שאנשים בתל אביב רוצים שינוי. ואכן, הדבר היפה ביותר שקרה בתל אביב בשנה הזו, הדבר שאותו יצא לי לחוות בגוף ראשון, גם אם קצת מהצד, הוא התגברות הגל של עיר לכולנו. אני אומר לכם: זה ממש דבר יפה לראות. מה שהתחיל כיוזמה עצמאית, על סף האזוטריה, נהפך לכוח המשמעותי ביותר בעיר. אני מסתובב ברחובות והאמינו לי: עוד לא ראיתי פעיל אחד מטעם רון חולדאי. פשוט אין דברים כאלה. "עיר לכולנו", לעומת זאת, התפשטה כאש בשדה קוצים וכבשה את הלבבות של מאות ואלפי אנשים.

חלק לא קטן מהאנשים האלה הגיעו ממה שנקרא שנאת חולדאי (אני אומר שנאה כביטוי. באמת שאני לא מאמין שמישהו ממש שונא אותו. אני בטח שלא): אוהדי הפועל תל אביב שהרסו להם את אוסישקין, תושבי כפר שלם שפונו מבתיהם, תושבי הדרום שהוזנחו, ועוד.

אבל חלק גדול לא פחות - וזה הדבר הכי יפה פה - הגיעו דרך החיוב. חלק גדול מפעילי עיר לכולנו באו בגלל איך קוראים לזה, נו, המילה הזאת עם הזין. כן, חזון. אחרי שנים של שלטון יחיד בעירייה, היעדר אופציה אחרת לבחירה, ומצב כללי שהלך והידרדר משנה לשנה בכל מה שקשור לדיור, לתחבורה, לחינוך, לסביבה, וכמובן המצב הנורא ביפו; מכל אלה נבט פתאום משהו חדש: רצון לשינוי, אמונה שאפשר, הבנה שעכשיו זה הזמן, ומעל כל אלה: מישהו שבא ולוקח את זה על עצמו. ויכול. נכון, הוא לא היה ראש עיר קודם. אז מה? הוא איש רציני, וראוי, וחרוץ, וישר. אז הוא קומוניסט? ישנן צרות גדולות יותר.

ד. זה פשוט בדיוק הזמן הנכון לדבר כזה שיקרה. וזה לא עניין של טרנד, זה יותר עניין של התבשלות הלבבות והתגבשות האירועים. הכול משפיע על הכול: שנות אולמרט והשחיתות, המשבר הכלכלי, התנועה הירוקה, האכזבה מהבטחות שווא סטייל הגמלאים, וגועל הנפש מהפוליטיקאים כולם, המלחמה בלבנון, הבחירות בארצות הברית, תובנות חדשות בנוגע למהי עיר ואיך עיר צריכה לנהוג. יש תחושה שמשהו צריך לקרות. שהגיע הזמן שמשהו טוב יקרה. שצריך לבוא שינוי. יותר מדי זמן היינו על טייס אוטומטי שנוסע על האדים של הדלק. חולדאי? שאלנו את עצמנו. שיהיה חולדאי. יאללה, למי אכפת.

אז זהו, שדי. זה הזמן למשהו חדש.

ה. וזה יכול לקרות. אני לא רוצה להיסחף פה לנבואות או לצאת מגדרי, אבל אני באמת מאמין שזה יכול לקרות. כל מה שצריך זה שאנשים יצביעו, שיצאו מהבית ויצביעו, שיביאו את השינוי הזה. אם זה יקרה, וזה יכול לקרות, איזה מסר נהדר זה ישלח, לא רק בארץ, גם בעולם: הנה, משהו חדש יכול לקרות.**

הרהור

אל תבינו אותי לא נכון: יספיק לי ראש עיר שמקבל אותי כמו שאני ולא מציע לי חדשות לבקרים לעבור לרמלה

http://dror.notes.co.il

צרו איתנו קשר *5988