קשה למצוא מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את הביצוע שנתנה אתמול הפילהרמונית לסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. זה היה מפגן מדהים של צבע, ברק, עוצמה, יצירתיות וגמישות, ברמה שאף תזמורת אחרת בארץ לא יכולה אפילו לחלום עליה. והכל בזכות בחור צעיר מונצואלה, בן 27 בסך הכל, שמשגע את עולם הניצוח בעולם כבר ארבע שנים. לבחור הזה קוראים גוסטבו דודאמל (Dudamel), והפילהרמונית צריכה לעשות כל שביכולתה כדי שימשיך לבוא לכאן עוד ועוד.
הבחור הזה משדר כל-כך הרבה אהבה למוזיקה, עד שפשוט תענוג לצפות בו בעבודה. הוא רוקד על הפודיום בצורה שמזכירה קצת את לאונרד ברנשטיין הצעיר, אבל שום דבר מזה אינו הצגה או מנייריזם. התנועות האלו נובעות מתוך המוזיקה וחוזרות אליה, ומשרטטות באופן מושלם את הדרך שבה הוא חווה את היצירה ומשדר אותה לנגנים ולקהל. ביקור בקונצרט של דודאמל מספק חוויה רב-חושית גדולה: זה נשמע מצוין, ופשוט אי-אפשר להוריד ממנו את העיניים. התנועות שלו מוקפדות ומדויקות אבל גם מלאות אופי, הפרשנות מקורית וטעונת אנרגיה ודחף, ונגני הפילהרמונית מנגנים כאילו אחז בהם שד. פנטסטי.
למרבה הצער, מה שתואר לעיל היה נכון בעיקר לסימפוניה של צ'ייקובסקי והרבה פחות לשאר. מסתבר שבשביל ביצוע גדול צריך גם מוזיקה גדולה, ואף אחת משלושת היצירות האחרות בקונצרט לא עמדה בקריטריון. החלשה ביותר הייתה היצירה הפותחת, "משחקי יובל" של לאונרד ברנשטיין, אותה תנגן הפילהרמונית תחת שרביטו של דודאמל גם בסיור הקרוב בארצות-הברית. בחירת יצירות של ברנשטיין לסיור בארצות-הברית דווקא הגיונית: בסיור הקודם שלה שם, ספגה הפילהרמונית ביקורת קשה על כך שלא ביצעה מוזיקה מודרנית או ישראלית או יהודית. היצירות של ברנשטיין הן הדבר הקרוב ביותר לענות על כל הקריטריונים האלו, ועוד להדר בכך שמדובר במלחין אמריקני נערץ.
אבל מה לעשות ש"משחקי יובל" היא פשוט לא יצירה מוצלחת במיוחד. זו יצירה אליאטורית, כלומר בעלת אלמנט אלתורי חזק ואופי מודרני מאוד. במילים אחרות, היא מציעה המון רעש לא מאורגן ולעתים ממש לא נעים. תוכן היצירה שאוב מהציווי התנ"כי על תקיעה בשופר היובל, ותקיעה היא אכן מילת מפתח בה. מחיאות הכפיים הרפות של הקהל הוכיחו שההתרשמות הבינונית מהיצירה לא הייתה רק שלי, בודאי בהשוואה לתשואות הסוערות בעמידה שקצר צ'ייקובסקי בחלק השני.
גם היצירה השנייה של ברנשטיין שבוצעה בקונצרט, "חליל", לא השאירה אותי פעור פה, למרות ביצוע רגיש ומעודן של החלילן המצוין אייל עין-הבר (המשנה לחלילן הראשון בפילהרמונית).
היצירה השלישית, הקונצ'רטו מס' 3 של סן-סנס לכינור ותזמורת, הייתה בעיקר טפט סימפטי אך לא מעניין במיוחד, למרות ביצוע יפה של יוליאן רחלין. כאמור, כשהמוזיקה לא משהו אפילו הביצוע המוצלח ביותר לא יכול לשנות זאת.
לסיכום: שלוש היצירות הראשונות ככה-ככה למרות הביצוע המצוין, אבל הצ'ייקובסקי הוא חוויה בלתי-נשכחת של מוזיקה גדולה עם מנצח ענק. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
