ביהמ"ש: כשהמדינה יוזמת הליך משפטי נגד אזרח - היא חייבת בזהירות מוגברת

בית משפט השלום בתל-אביב קבע כי כאשר רשות שלטונית יוזמת הליך משפטי נגד אזרח - היא חבה כלפיו בחובת זהירות מוגברת מהרגיל. במקרה זה נפסק כי האפוטרופוס הכללי (אפט"ר) התרשל בכך שהוציא צו מניעה זמני נגד שימוש בנכס, הגם שכל השופטים שנדרשו לכך קיבלו את עמדתו.

מדובר במאבק משפטי בן עשור כמעט, שבחלקו הראשון עסק בסכסוך פרטי שבין יורשי נכס שהוחכר ושימש כישיבה, לבין המחזיקים בו. היורשים הצליחו לפנות את המחזיקים, אך אז נאלצו לנהל סבב נוסף של הליכים משפטיים, הפעם נגד המדינה (האפט"ר), שסברה כי ראוי בכל זאת שהנכס שהוחזר ליורשים יוצא מחזקתם ויוכרז כנאמנות לטובת הציבור, כדי שישמש כישיבה.

מיומנות וזהירות

האפט"ר ביקש להכריז על הנכס כהקדש בעקבות פניות מגורמים שונים, בהם רבני העיר הראשיים. לכל אורך ההליך שניהל, ניתן לבקשתו צו מניעה האוסר על השימוש בנכס עד להכרעה בבקשתו. ערעורי היורשים נגד הצו נדחו בעליון. בקשת האפט"ר להכריז על הנכס כהקדש נדחתה במחוזי ובעליון, ורק אז הוסר הצו.

באמצעות עו"ד גדיאל בלושטיין תבעו היורשים מהאפט"ר כ-612 אלף שקל, בגין אחריותו לכישלון ההליך שניהל, ודרשו כי ישלם את ההפסד שנגרם להם כשלא יכלו להשכיר את המקרקעין. האפט"ר טען כי פעל ב"מיומנות ובזהירות" בבחינת החומר והמסמכים שנשלחו אליו, ותוך ליווי יועצים משפטיים.

בפסק דין חלקי, שהכריע בשאלת האחריות, קבעה השופטת יעל אחימן כי אין להטיל על האפט"ר אחריות מוחלטת (המוטלת רק כשהרשות פעלה באי סבירות "מהותית היורדת לשורשו של עניין"), אלא יש לבחון האם התרשל.

היא פסקה כי בקשת האפט"ר להכריז על הנכס כהקדש אינה התנהגות רשלנית מובהקת. אולם מסקנתה היתה שונה לגבי שיקוליו בהחלטה לבקש איסור שימוש טוטאלי בקרקע. זאת, אף שציינה שכל השופטים שדנו בצו ובערעורים עליו סברו כי במאזן הנוחות בין זכות היורשים לשימוש בקרקע לזכות האפט"ר לשמר את המצב הקיים, עמדת האפט"ר עדיפה.

אחימן יישמה את מבחני הפסיקה לבחינת הרשלנות, וקבעה כי "ודאי הוא כי ההסתברות לגרימת הפסד כספי מיותר ובלתי צודק בגין אי השכרת המקרקעין עמד לפחות על 50% בנקיטת ההליך הראשוני (סיכון בסיסי בכל התרחשות), ועלה לכדי 80% בקירוב" אחרי דחיית התביעה במחוזי ובטרם הגיש האפט"ר את הערעור.

טענה פתטית

לדבריה, "ההוצאות הכרוכות במניעת הסיכון כלפי האפוטרופוס היו אפסיות, ואילו מידת רצינות הנזק או הפגיעה הצפויה, כשמדובר בנכס במימדים כאלה ובמיקום כזה המחזיק פוטנציאל הכנסה משמעותית, לא היתה מוטלת בספק. האפט"ר היה בעמדה הטובה ביותר כדי למנוע סיכון זה, לו רק הסכים לצמצום היקף הצו, באופן שיאפשר את השכרת הנכס".

היא ציינה כי אם בסכסוך בין אנשים פרטיים יש לצמצם למינימום את הנזק של הליכי ביניים - "הדברים אמורים ביתר שאת בסיטואציה שבה האפט"ר היה יוזם התהליך ונטל על עצמו תפקיד אקטיבי-יוזמתי, וכך הוגברה אחריותו להשלכות פעולתו".

את היתלות האפט"ר בהערכות השופטים שדנו בצווי הביניים שההליך לא יימשך זמן רב, היא הגדירה כ"פתטית". "מדיניות האפוטרופוס בעניין השימוש במקרקעין בתקופת הביניים לא היתה סבירה או מאוזנת. היא היתה נוקשה ובלתי מתפשרת וכתוצאה מכך בלתי מידתית".

גובה הפיצוי ייקבע בהמשך. (ת.א. 69906/06).