גם לשלם וגם לראות פרסומות?

לראות סרט או תוכנית באחד מהערוצים המסחריים זה סיוט לא קטן: סרט של שעה וחצי נמרח לעתים על פני יותר משעתיים. איכשהו, באמצע הקטע המותח, כשכבר מתחיל להיות מעניין, מגיחים פתאום למרקע נשים שממש דחוף להן לספר לנו על התחבושת ההיגיינית ששינתה להן את החיים או איבגי שרוצה להמליץ על ביטוח וכך, במשך דקות ארוכות, אנו ממתינים שההפרעות יסתיימו. אבל זהו הדיל, הערוצים המסחריים מספקים לנו תכנים (על האיכות אפשר להתווכח) ואנחנו משלמים בצפייה בפרסומות. עם הערוץ הראשון יש לנו דיל אחר - האגרה: הם נותנים את מה שנותנים ואנחנו משלמים את התשלום. עם הכבלים והלוויין נקבע, שאנו משלמים תשלום חודשי לחבילת הבסיס וחבילות הערוצים ובתמורה יש לנו תכנים, שרוב הזמן נקיים מפרסומות. עכשיו גם מציעים לנו אופציה של שידור דיגיטלי של ערוצים 1,2 ו-10 ותוספות דוגמת ערוץ הכנסת בתמורה לרכישה חד פעמית של ממיר וללא כל תשלום חודשי.

כל זה טוב ויפה משום שנשמר כאן ההיגיון המשולש, שחוסך מאיתנו תשלום כפול: במקרה אחד יש שידורים שממומנים על ידי אגרה והם חפים מפרסומות; במקרה שני יש שידורים מסחריים שממומנים על ידי פרסומות אך אין צורך לשלם בעבורם; במקרה שלישי יש שידורי כבלים/לוויין נטולי פרסומות, הממומנים על ידי דמי מנוי. במילים אחרות, אין מצב בו משלמים פעמיים. עד שהגיעה התכנית לרפורמה של משרד האוצר.

לאחרונה, גיבש משרד האוצר רפורמה הסותרת את ההיגיון המשולש, רפורמה שנמכרת על ידי האוצר כ"מהפכה לטובת הציבור". האומנם נרוויח מהתוכנית הנרקמת? לפי הרפורמה אנחנו נשלם לא פעם אחת אלא פעמיים. האוצר מעוניין להתיר שידור פרסומות בערוצי הכבלים והלוויין ובתמורה, כך הבטיח, תופחת עלות חבילת הבסיס ותצומצם חבילת הערוצים הכלולים בה. כאמור, משמעות הרפורמה בפועל היא שנשלם פעמיים - גם את עלות חבילת הבסיס, שלא תופחת משמעותית, וגם את מטרד הפרסומות. הנימוק המרכזי של האוצר הוא הצורך ביצירת תחרות גדולה יותר על היצע אפיקי הפרסום במדיה הטלוויזיונית - מהלך שיביא בסופו של דבר לצמצום עלויות הפרסום.

במחקר השוואתי, שערכנו בארגון אמון הציבור בין עלות חבילות הבסיס בעולם, מצאנו שחבילת הבסיס בישראל יקרה משמעותית ממחירה במדינות שנדגמו באירופה, ארה"ב ואוסטרליה. העיוות המרכזי בשוק השידור הרב ערוצי הוא המחיר הגבוה של חבילת הבסיס, אשר גורם להגדלה בלתי סבירה של הוצאות הצרכנים בישראל על תוכן משודר ולחוסר שליטה שלנו בהוצאה.

עבור חבילת בסיס בארה"ב ישלם האמריקאי בר המזל 10.95 דולר (42.9 ש"ח) שקל ואילו ידידו האנגלי מהצד השני של האוקיאנוס ישלם 11.5 פאונד (67.3 ש"ח). אגב, הצרפתי (רק לחצות את התעלה) ישלם 19.9 יורו (99.5 ש"ח) עבור השירות. הפער הממוצע בין הצרכנים בכלל המדינות שנבדקו לבין הצרכן הישראלי עומד על 64%.

ועדת גרונאו, שהגיעה למסקנות דומות, מצאה גם כי טענת חברות הכבלים והלוויין שהעדר האישור לכלול פרסומות הוא הסיבה העיקרית לפער המחירים ביחס לעולם, אינה מבוססת: הועדה מצאה, שההכנסות מפרסומות נמוכות מכדי להסביר את הפרשי המחירים בין ישראל לעולם.

בשנים האחרונות נדון לא פעם הצורך בהפחתת עלות חבילת הבסיס והתאמתה למקובל בעולם וזאת ללא קשר להנהגת הפרסומות בכבלים ובלוויין. רק לאחר קביעת מחיר חבילה סביר ניתן יהיה לקיים דיון בסוגיית הפרסומות בכבלים. אישורן, אגב, יחייב קיצוץ נוסף במחיר החבילה, משום שפרסומות - כבר אמרנו - מהוות צורת תשלום של הציבור בגין תכני השידור. הפער במחיר חבילות הבסיס בין ישראל לעולם הוא כה גבוה שיש להתחיל כל רפורמה בטיפול בעלות החבילה וצמצום תכניה; יש לאסור על ספקי תוכן בחבילת הבסיס לספק תוכן בערוצים בתשלום נוסף כדי למנוע תמריץ לדלל תכנים בערוץ הבסיס (ממש כמו שקרה בערוצי הספורט); בלי מהלכים אלה תוצאה הכרחית של הצעת האוצר תהיה שאנחנו, הצרכנים, נשלם פעמיים - גם בסוף כל חודש וגם באמצע הסרט.

* הכותבת היא מנכ"לית ארגון אמון הציבור.