בועת המשכורות של המנהלים

ג'ון תאין, מנכ"ל בנק ההשקעות האמריקני מריל לינץ', דרש 10 מיליון דולר באחת השנים הקשות בהיסטוריה הפיננסית. לתאין היה תירוץ מקורי במיוחד: המצב אכן חמור, אבל אני מנעתי מצב הרבה יותר חמור.

תגידו תודה שהצלחתי למזג את מריל לינץ' עם בנק אוף אמריקה, אחרת מריל היתה הולכת בדרך כל בשר כמו בר סטרנס וליהמן ברדרס. חברי ועדת התגמולים של מריל, שבדרך כלל מתפקדים בימים רגילים כחותמת גומי לגחמות המנכ"ל, שדואגים זה לאינטרנסים של זה, נבהלה מדעת הקהל העוינת והחליטה לשלוח את תאין, בצדק, בידיים ריקות.

אולי מתוך הכרה שצורת התגמול בתעשיית השירותים הפיננסיים אשמה באופן חלקי במשבר העולמי. שיטות השכר של תאין ודומיו עודדו אותם לקחת סיכונים פראיים, חלקם סיכונים שאותם כלל לא הבינו או התקשו להבין, רק כדי לרפד את חשבון הבנק שלהם.

עכשיו מתברר שהבונוסים, שהתבססו לכאורה על ביצועים, שולמו על בסיס ביצועים פיקטיביים ורווחים פיקטיביים שנוצרו כתוצאה מבישול, חימום וטיגון של דו"חות כספיים. מהתבשיל הזה נולדו דו"חות ממותקים עם רווחי נייר שעולים עתה באש.

חבילות פיצויים מהמאדים

והחגיגה הזו עוד נמשכה בניתוח שלאחר המוות: הבנקאים שראו את הדלת, בין אם מרצונם הטוב ובין אם ביוזמת בעלי המניות, קיבלו חבילות פיצויים מהמאדים. סטן אוניל ממריל לינץ' וצ'אק פרינס מסיטיגרופ היו אחראים על ההנדסה הפיננסית שגרמה למחיקות עצומות של עשרות מיליארדים ולמרות זאת נדחפו החוצה עם מצנחי זהב.

אכן, זה לא הזמן של הבונוסים המנופחים, חבילות השכר המגלומניות והאופציות בזיל הזול. זה הזמן שמנהלים נכנסים לבונקר ואף מוותרים או מחזירים בונוסים שכבר אושרו להם.

מרטין אוספל, לשעבר יו"ר UBS, הבנק השוויצרי שנפגע קשות במשבר, יוותר על חבילה של כ-30 מיליון דולר. פטר וופלי, המנכ"ל לשעבר של הבנק, השיב לאחרונה בונוס של כ-10 מיליון דולר. בכירים נוספים בבנקים ברחבי העולם הבינו לאן הרוח נושבת והחליטו לוותר ולהחזיר את חבילות השכר שלא היו מגיעות להם מלכתחילה.

ומה קורה בישראל? ובכן, אנחנו אימצנו בחום רב בשנים האחרונות את מודל התגמול האמריקני חסר הפרופורציות. ההסבר היה הגיוני: צמרת הניהול הרי עובדת על-פי שיטת הכוכבים, בדיוק כמו בספורט ובטלוויזיה. בעלי המניות חייבים לתגמל את המנהלים בשוק תחרותי ולהרעיף עליהם שכר נדיב, בדיוק כפי שהמנהלים נדרשים למכור מצרכים ושירותים בשוק תחרותי.

אנחנו חיים בשוק של כישרונות ניהול, שבו נדרשים תמריצים כדי לעודד ביצועים בשוק תחרותי חסר רחמים הגורם לתאגידים להיאבק לחיים ולמוות. בסופו של דבר, הסבירו לנו, התשלום למנהלים בכירים הוא תמיד חסר משמעות בהשוואה לסך התשלום לעובדים בארגון או בהשוואה לרווח שמייצרים חלק מהארגונים.

כשמישהו ניסה למחות, לשאול או לתהות אם השכר קצת לא מוגזם או חלילה וחס, לא ממש תואם לביצועים, מיד התנפלו עליו כל הנהנתנים ונזפו בו על מה שהם ראו כחוסר פרגון, קנאה, צרות עין והתנהגות בולשביקית שלא מתאימה את עצמה לעידן הקפיטליסטי הנאור.

כשחברת הכנסת שלי יחימוביץ' "העזה" לגבש הצעת חוק שתגביל את שכר המנהלים, היא חטפה על הראש מחבורת החסידים השוטים של השוק החופשי והוצגה כפופוליסטית וחסרת בינה כלכלית. זו בדיוק אותה חבורה מתחסדת שדורשת עתה מהטייקונים ומנהליהם להחזיר את חבילות השכר השמנות. אז מי כאן בדיוק הפופוליסטים? יחימוביץ' או החבורה שמשנה את דעתה לפי אורך התגובות שהיא מקבלת בטוקבקים?

קיצוץ 10% מהשכר - בדיחה נלעגת

אבל כל זה מתגמד ומחוויר כעת בהשוואה למופע הפופוליסטי של כוכבי הניהול הישראלים. בזה אחר זה הם שולחים את דובריהם כדי לבשר לאומה על קיצוץ כואב של 10% בשכרם, במין "מחווה" ענקית של המנהיגים לחלוק את הכאב של העובדים והמשקיעים בזמנים קשים. באותה נשימה הם מדברים על "פיטורי ייעול", כלומר, לא סתם פיטורים או בעיטה החוצה, אלא פיטורים הכרחיים, עוד מושג שהומצא לטובת המפטרים, לא לטובת המפוטרים.

מבול הודעות יחסי הציבור על המחוות של המנהלים רק מוכיח שצמחה פה אחת הבועות הגדולות במשק - בועת הניהול. כמו כל בועה, המנהלים לא יכלו לראותה, מפני שקשה להבחין בה כשנמצאים בתוכה ומתבוננים החוצה.

לאורך כל שנות הגאות נהנו המנהלים מעליות שכר של עשרות אחוזים, מבונוסים מוגדלים ומחבילות אופציות שהכניסו לכיסיהם מיליוני דולרים (ראו את המקרה של עמוס שפירא, מנכ"ל סלקום). הורדת שכר של 10%, שמסתכמת ב-10 עד 20 אלף שקל לחודש מתוך שכר שצמח באופן פראי בשנים האחרונות, היא בדיחה נלעגת. היא לא מסר של שיתוף לעובדים, היא מסר של ניתוק הולך וגובר.

אם שפירא ושאר המנהלים ובעלי השליטה שנהנו בגאות רוצים להעביר את המסר הנכון, יש רק דרך אחת לעשות את זה: שכר סמלי של שקל אחד לשנה. נראה מי ירים את הכפפה.

eli@globes.co.il