החיים הטובים של מחלקת התה הזקנה

המיליארדר המפורסם, שמנהל את עיקר עסקיו בחו"ל ובנה את עצמו מאפס, זה שהתקשורת מנסה שנים לנחש כמה הוא שווה ולא ממש פוגעת, הפסיד הרבה מאוד כסף בעסקי הנדל"ן והפך בתוך כמה שבועות למיליונר בלבד. המשפט הזה נשמע כמו בדיחה גרועה. תיכף נשלוף את הממחטות.

הרי גם עכשיו הוא יכול לקנות מטוס פרטי ולהקיף בו את העולם במסע תענוגות מבירת תענוגות אחת לבירה בילויים אחרת, ועוד יישאר לו הרבה מאוד עודף. אבל עובדות לחוד וחרדות לחוד. והחרדות היו עד כדי כך קשות, שהוא הגיע בבהילות לקליניקה של ד"ר אילן רבינוביץ', פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, מנהל "מרכז יואב" ברמת גן.

"כל מה שיוצא משליטה - מפרק אותו"

"כמו הרבה אנשי עסקים גדולים מאוד, האובססיביים ברמות כאלה ואחרות, כל מה שיוצא משליטתו מפרק אותו", אומר ד"ר רבינוביץ' על המטופל שלו, "והמשבר הזה הרי אינו תלוי במשהו שעשה או לא עשה. הוא אמר לי, 'הייתי בסדר, למה זה קורה לי?' מחשבות כפייתיות כאלה לא עוזבות אותו. הראש שהיה לפני המשבר במהלך חמישי, עלה לשביעי. הוא לא ישן יותר משלוש שעות בלילה, מחובר למחשב ולקלסר.

כל הזמן היה עסוק בלהשוות את עצמו למתחרים, נדמה לו שלהם הרבה יותר קל. הוא כל הזמן היה חוזר ואומר שאין לו חיים, שהכל עובר לידו. שיש לו הבתים הכי יפים, הוא נוסע המון, אבל לא מרגיש שום דבר. כאילו חי בבועה. רשמתי לו נוגדי חרדה כדי להוריד את לחץ המחשבות, לאפשר לו לשלוט עליהן ולקבל כמה דקות מנוחה בכל פעם.

"בגלל המחסור בשינה הוא לא היה מסוגל לתפקד. בנאדם בלחץ כזה חייב לישון לפחות שבע שעות בלילה. כשכבר הצליח להירדם, הוא חלם חלומות עם תכנים אינטנסיביים ודרמטיים. יש לו חלום חוזר על כישלון מהילדות, כשהתחרה בטורניר ולא קיבל את הגביע, מלווה בתחושה שהוא 'לוזר'.

לבחור הזה יש לב זהב, אבל הוא סובל עכשיו מאי שקט נורא. גם קודם היתה לו הפרעת קשב וריכוז מסוימת, אבל היא התגברה לאי שקט נורא והתפרצויות זעם פתאומיות על כל מי שנמצא בסביבה. אשתו, המזכירה, חברים. הוא במצוקה כל כך קשה, שבאמת כואב הלב".

רשימת הטייקונים שספגו הפסדי עתק במשבר הנוכחי מתארכת מדי יום: לב לבייב, נוחי דנקנר, שלדון אדלסון, יצחק תשובה, מוטי זיסר, אנשי עסקים שישבו על גג העולם, מצאו את עצמם פתאום עם המכנסיים למטה, כשהם כורעים תחת חובות עתק לבנקים, ביקורת קשה במדיה וצורך לתת הסברים לציבור.

גם בזמני שפע הם לא נהגו להתראיין על חייהם האישיים, ועכשיו על אחת כמה וכמה. בעזרת אנשי מקצוע, שמטפלים בביליונרים שנהפכו למיליונרים, אפשר לנסות ולהבין מה עובר עליהם כשהבורסות האדומות מסתחררות עד עילפון.

הקצנה של המרכיב הנרקסיסטי

ד"ר רבינוביץ' מזהה אצל מטופליו העשירים הקצנה של המרכיב הנרקיסיסטי שקיים אצלם ממילא. "יש להם הערכה עצמית מאוד נמוכה ולכן גם כשהם בעמדת שועי העולם, הם זקוקים לפרוז'קטורים של חום ואהבה. כל ביקורת מפרקת אותם. הם בדרך כלל פרפקציוניסטים, 'קונטרול פריק', טוטאליים, והראש שלהם עובד 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

הם מרגיעים את עצמם באלכוהול, סיגריות, ומקיפים את עצמם באנשים ברמה נמוכה מהם שיעזרו להם להוריד את הלחץ. המצוקות היומיומיות גברו עם המשבר. יש להם הרגשה שהכול ב'כאילו'. החברות שלהם הן חברות ציבוריות ששוות הון ולהם אין כסף נזיל. מטופל אמר לי, אני יודע שאני לא שווה מיליארד שקל כמו שכותבים ומתייחסים אלי ככה, זאת רמאות".

וברמאות הזאת הם מנסים לשלוט, לפחות למראית עין
"לכן הם יושבים מחוברים כל הזמן למידע, בכל דרך אפשרית. הם רואים ששלדון אדלסון מתרסק, ומייד חושבים, אם לו זה קרה, מה יקרה לי? הכפייתיות של קודם מתפתחת לדרגת מחלה. הראש מופצץ במחשבות חרדתיות, הכל שלילי.

היה לי מטופל שאמר לי שהוא מקנא במחלקת התה שלו במשרד. 'יש לה איכות חיים יותר טובה משלי. היא מחייכת, צריכה, מקסימום, להחליט מתי להכין קפה ואיזו עוגייה להניח ליד, יש לה זמן לילדים ולעצמה'. אני יכול לנסות ולהרגיע מטופל, במשפטים כמו: 'נניח שהשוק ייפול, עדיין יישאר לך מספיק', אבל זה לא עובר אליו.

הוא לא מסוגל להשתחרר ולמצוא שקט. לא מסוגל ליהנות מהמשפחה, מחברים, מהאוכל, מהעבודה. בעבודה הוא ירד לכל פרט בכל פרויקט ויתיש את עצמו למוות. הוא יעסיק את עצמו כמה שיותר כדי לא לחשוב. הפרעות השינה הופכות לאיסומניה. ייקח לו זמן להירדם, הוא יקום אחרי שלוש שעות ויגמור את הלילה, או יקום לשירותים ולא יצליח לישון שוב ואז איכות התפקוד שלו בזמן העירות נפגעת. הוא יגיד לכולם שהוא בשליטה, אבל הגוף שלו ישדר 'לא טוב לי'. יופיע לחץ בחזה, גלי חום, סימפטומים של חרדה. וחרדה לא מטופלת הופכת לדיכאון מינורי. סקס לא מעניין, אירועים לא מעניינים, הכל שחור".

בראיונות לתקשורת הם יקפידו לשדר שלווה

"כל עוד המיליארדרים לא נתפסים כחסרי אונים בעיני הציבור, זה בסדר", אומרת שרה ארבל, מאמנת למובילות חברתית ועסקית, ובעלת תואר מ"קואץ' יוניברסיטי בארה"ב, "למרות שבעיני עצמם הם יכולים להיתפס כמי שעשה מהלכים שגויים, כל עוד הסטאטוס נשמר, ההשפעה לא נפגמה והפרופורציה בינם לבין אלה ששווים פחות נשארה אותה פרופורציה, זה עוד נסבל. והלא כשהמיליארדר הופך למיליונר, גם המעמד הבינוני יורד ברמת החיים".

ולכן בראיונות לתקשורת, הם יקפידו לשדר שלווה, לכאורה, כמו שעשה לב לבייב.
"בלי להתייחס ישירות ללבייב, אחת הטעויות שבעלי הון יעשו, היא לנסות ולהפגין 'עסקים כרגיל', במקום להוריד פרופיל, ולצמצם את המאפיינים החיצוניים שמבדילים אותם מהציבור הרגיל. הם היו צריכים להשתדל לרדת לרמה שהופכת אותם לאחד מכולם ולא לבלתי מנוצח".

הפגנת חולשה במצבים כאלה עלולה לפגוע בעסקים.
"יש הפאן האנושי ויש את העסקי. על חוסן פיננסי חשוב לשמור ולהקרין את הביטחון בו, מצד שני אפשר להודות שגם הם חוששים מהמשבר ולהפגין דאגה והזדהות עם אלה שנפגעו ממנו".

זאת לא התחסדות?
"לא. כי אני מאמינה שההבדל בין מיליונר למיליארדר, הוא שמיליונר מתמקד בכסף וביליונר במציאות המתרחשת בעולם".

אבל עכשיו הוא שוב "רק" מיליונר.
"והוא חוזר אחורה לימי עיצוב חזון חדש. זה ישמע דמיוני, אבל ככל שאדם צובר הון, מעבר לכוח ולהשפעה הוא מנהל דיאלוג סודי עם כוח עליון, שכל אחד קורא לו אחרת. הדיאלוג הזה מתעצם ברגעי משבר כאלה. האם נטשת אותי? איך זה שלא שמרת עלי? מה אני צריך לעשות בסיטואציה החדשה? הדיאלוג הזה הופך לאנושי, כמו ילד שבודק עם אבא אם הוא העניש אותו על משהו ובעזרתו הוא יכול לצאת מעצמו, להסתכל החוצה ולמצוא את האני הפשוט".

ד"ר טל בן שחר, מרצה לפסיכולוגיה ארגונית במרכז הבינתחומי וב"הרווארד", אומר שאופן התמודדותם של הטייקונים עם המשבר תלוי בזהות שגיבשו לעצמם לפניו. "אם הם מזהים את עצמם רק דרך העושר, זאת יכולה להיות חוויה קיצונית ומטלטלת", הוא אומר. "ואז תהיה ספירלה של אובדן הזהות העצמית וחוסר בטחון, שתוביל למצב נפשי שברירי. בריא יותר שלאדם יש מספר זהויות: עבודה, משפחה, חברים, תחביבים. כך קל יותר להתמודד עם אובדן של חלק מהמכלול, כי לא כל הביצים ששמו בסל נשברו. מצד שני, קבוצה לא קטנה חווה דווקא צמיחה. אם ה'אני' היה תלוי רק בזהות אחת, פתאום נפתחות אפשרויות חדשות".

את האפשרות לצמוח מהמשבר אפשר לראות כשהפצעים פחות כואבים. מה עושים בינתיים?
"אין תשובה גורפת. חלקם אימץ גישה שדווקא עכשיו כשיש פחות, מגיעים להם פיצויים ותוך כדי כך גם מראים לכולם שלא רק ש'הכל בסדר', המצב אפילו מצוין. נתקלתי בארה"ב באנשים שאיבדו את העבודה והאשראי, ועדיין מתעקשים לגור בשכונה הכי יוקרתית בסן פרנסיסקו ולנסוע ב'לקסוס' ספורט.

בארץ, העשירים מאוד, פחות עסוקים בלנקר את עיני הזולת. ובכלל, משבר כזה יכול לעודד צניעות ואת ההבנה שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו".

אחרי הטראומה מגיעה פוסט טראומה.
"בפסיכולוגיה החיובית מדברים על צמיחה מתוך הפוסט טראומה. פסיכולוגים מתחילים לשאול מה הם התנאים שיכולים לאפשר את הצמיחה.

למה ניצולי שואה הצליחו להמשיך ולבנות את חייהם וחיילים שחזרו מוייטנאם נתקעו שם? הסיבה המרכזית היא שמלחמת וייטנאם לא הייתה פופולארית בעוד שאף אחד לא האשים את ניצולי אושוויץ. מחקרים מוכיחים שאם כותבים על טראומה, הכתיבה תורמת לתחושה של תובנה".

אז אתה ממליץ לטייקונים לשעבר לכתוב ספר.
"לא חייבים לפרסם את מה שכותבים, אבל אנשים שכתבו התחילו להשתמש הרבה ב'עכשיו התבהר לי ש..', הבנתי ש..', אני מבחין בכך ש..' תוך כדי כתיבה הם מעבדים את מה שקרה. ואפשר גם לדבר. לא עם כל העולם, אלא עם מישהו מספיק קרוב, והטוב יגיע".