מצב הפנסיה: חיים יותר, משלמים יותר

"רשת ביטחון. עכשיו", זעקה הכותרת הראשית של עיתון יומי (לא כלכלי) בישראל. ואם הם כותבים כך באותיות קידוש לבנה, אז כנראה שמבחינת הציבור נחצה רף במידת ההתעניינות הציבורית בישראל בנוגע לפנסיה. מדובר רק בדוגמה אחת מני רבות לחשיבות שתפס החיסכון הפנסיוני בישראל. באוצר ישמחו לספר לכם על הפופולריות הגואה של אתר האינטרנט שלהם, שכולל מחשבונים מסוג "גמל נט", פנסיה נט" ו"ביטוח נט". מי היה מאמין שאותו ציבור, שנרדם בכל פעם שאמרו לו את המילה "פנסיה", יכול להתעורר בכזאת פתאומיות. ומה גרם לו להתעורר? פגעו לו בכיס.

פגיעתו הקשה של המשבר העולמי שניבט אלינו מכל זווית בחודשים האחרונים, מורגשת בין היתר ובמידה רבה בחברות הביטוח ובגופים המנהלים את החיסכון הפנסיוני של הציבור הרחב - קרנות הפנסיה וקופות הגמל, כשבעולם הרחב מורגשת השפעה גם על תוכניות הפנסיה האישיות של הציבור. התשואות שהן משיגות למבוטחים שלהן בתקופה האחרונה שליליות בשיעור יוצא דופן ואפילו מפחידות, התוצאות הכספיות של הגופים האלה נפגעות ונראה שהחוסן שלהם ויכולתם לעמוד בהתחייבויות שלהן למבוטחים נפגע גם כן.

ואולם, בניגוד להלך הרוח הרווח כיום בארץ ובעולם, שגורס כי כל הצרות בשוק החיסכון הפנסיוני (ביטוחי המנהלים, קופות הגמל וקרנות פנסיה) נובעות רק מהמשבר, הרי שישנן "צרות" פיננסיות, שקיימות זה זמן רב, והמשבר פשוט החריף אותן.

אחת השאלות הבוערות שעולות עתה על הפרק, היא מה יקרה עם החוסכים המבוגרים שיוצאים לפנסיה בשנים הקרובות. על פניו, אין להם אופק השקעה ארוך דיו כדי לשקם את הצניחה של עשרות האחוזים בכסף שיעמוד לרשותם לאחר שיפרשו מעבודה. וזאת, בתקופה שבה דור הבייבי-בומרס עומד לפני פרישה והרפואה משתפרת בקביעות. דהיינו, ישנם יותר אנשים שעומדים בפני פרישה והם גם צפויים לחיות הרבה יותר שנים. שנים שבהם יידרשו לכסף שחסכו בשנות העבודה.

השוק הפנסיוני העולמי לא מופתע מתהליכים אלו. מדובר במגמה שידועה זה שנים, ושדווקא בישראל החלו להיערך לה יחסית מוקדם. עם זאת, לאור המשבר הנוכחי, נראה שאין מספיק פתרונות כדי לעמוד בפרץ האתגרים הסוציאליים, שהזדקנות האוכלוסייה מעמידה בפנינו. למשל, בעיית הביטוחים הסיעודיים, בשעה שיותר ויותר אנשים מגיעים למצב סיעודי (תולדה של שיפור ברפואה מאריכת חיים גם לחולים במחלות כרוניות שאין להן מרפא כגון אלצהיימר).

חיים יותר, חולים יותר

החיסכון הפנסיוני נועד לספק לפורשים מעבודה קיום בכבוד ללא שכר קבוע, תוך שמירה על רמת החיים שהייתה להם קודם לפרישה, כשברקע המדינה מנסה באופן עקבי להקטין את הנטל הפנסיוני הרובץ עליה ולהעבירו אל כתפי החוסכים.

בעשורים האחרונים עלתה תוחלת החיים הממוצעת בישראל ובעולם המפותח כולו בשנים רבות. לפי התחזיות, תוחלת החיים של הצעירים של היום תמשיך לגדול בשנים רבות נוספות עד שיגיעו לגיל הפרישה. לכן, בראש וראשונה, נוצר צורך לשנות את מבנה החיסכון הפנסיוני ממוטה מסלול הוני (תשלום חד פעמי לחוסך עם הגיעו לגיל פרישה) לחיסכון קצבתי (כלומר, קבלת קצבה חודשית לכל שנות הפרישה). וזאת, מתוך הבנה כי לפורשים רבים נגמר הכסף לפני שנגמרים החיים.

וכאן טמון האתגר הגדול מבחינת החוסך הישראלי, שאין לו כיום הרבה ברירות לגבי אופי החיסכון שלו. מינואר 2008 הפכו כל המכשירים הפנסיונים בישראל למכשירים קצבתיים עד לרובד מינימלי של 3,850 שקל קצבה חודשית לפחות. עם זאת, עד שהחוסכים של היום יגיעו לפרישה ישנן עוד שנים רבות, שבהן מי שיפרוש מעבודה יסתמך בדרך כלל על תשלום הוני חד-פעמי, תוך חשיפה לתוחלת החיים ההולכת ומתארכת וכספי החיסכון ההולכים ומתקצרים.

עצם החיסכון בפנסיה קצבתית אינו מפשט את סוגית הפנסיה ומעמיד פיתרון מלא בפני עליית תוחלת החיים ברמת הפרט וברמת המאקרו בד-בבד עם הזדקנות האוכלוסייה כולה. הרי הצורך הכספי רק עולה מבחינת מנהלי החיסכון הפנסיוני, שאחראים על הספקת הקצבאות החודשיות. בישראל מצאו לכך פיתרון - לא מבטיחים דבר לחוסכים לפנסיה שמפרישים כסף מדי חודש כשבסוף היום, עם הגיעם לגיל פרישה, הם מקבלים קצבה שתלויה במה שיש בחשבון האישי שלהם. לא פחות ולא יותר.

וזאת, לעומת העולם הישן, שהבטיח לחוסכים קצבה מסוימת עם פרישתם מעבודה - ללא תלות בשינויים בשוקי ההון, שמפחיתים או מגדילים את החיסכון שלהם.

פתרונות ישראליים

מכאן, על מנת לשמור על שיעור תחלופה ראוי (דהיינו, היחס שבין הכנסת הפנסיונר מקצבאות לבין הכנסתו מעבודה קודם שהגיע לגיל פרישה) ולשמור על רמת חיים נאותה ביחס לזו שהוא התרגל אליה, החוסך יידרש להגדיל את ההיקף הכולל של הסכום שייצבר לטובתו בחיסכון הפנסיוני. באם לא יעשה כך הרי שרמת חייו של החוסך הממוצע תיפגע. מגמה זו כבר קיימת כיום, כשחלק ניכר מהאוכלוסייה לא חוסך ברצף כל שנות עבודתו ולא שומר על רצף פיצויים, והיא עשויה להתגבר בשיעור ניכר ככל שהאוכלוסייה תאריך חיים.

חברות הביטוח בישראל מצאו לכך פיתרון מסוים כשהן מציעות, בניגוד לקיים בעולם הרחב, אמצעי להבטחת סיכון תוחלת החיים בחיסכון הפנסיוני. הן עושות זאת באמצעות הבטחת מקדם תוחלת החיים בפוליסות ביטוח חיים. כלומר, המפתח לפיו מחולק הסכום שצבר המבוטח לצורך תשלומי הקצבה, מובטח כבר ביום תחילת החיסכון. במדינות מפותחות רבות מעניקות חברות הביטוח הבטחת מקדם תוחלת חיים כשהחוסך מגיע לגיל פרישה, או שנים ספורות לפני כן.

עם זאת, כל עוד הקצבה החודשית העתידית שלנו תלויה בשוק ההון, האחריות הרובצת על החוסך הישראלי גוברת במידה רבה, שבניגוד לעבר - עליו להיות מעורב מאוד באופי החיסכון שלו לכל אורך שנות החיסכון. וזאת, במטרה למקסם את התשואה שלו ביחס למידת הסיכון שמתאימה לטעמיו האישיים. אחרת יהיו כאן בעתיד הרבה מאוד גמלאים, שחסכו כנדרש לאורך חייהם, אך מקבלים גמלה נמוכה מהרצוי, כתוצאה מהתארכות תוחלת החיים שלהם והצורך הנלווה של מנהלי החיסכון הפנסיוני להגדיל את המקדם של תוחלת החיים כך שהקצבה החודשית תקטן.

דברים אלה נכונים במיוחד על רקע המגמה השולטת כיום בחיסכון הפנסיוני בישראל שהיא חיסכון פנסיוני הדדי באמצעות קרנות הפנסיה. כלומר, חיסכון שבו הפרט חולק את הסיכונים הביטוחיים, ובכללם סיכון תוחלת החיים, עם קבוצה גדולה מאוד של אנשים.

היכונו לפנסיה מאוחרת

כל הבעיות הפנסיוניות הצפות מהתארכות תוחלת החיים אינן מיוחדות רק לישראל. במדינות מפותחות רבות המצב בעייתי בהרבה, כשהן טרם טיפלו בליבת הבעיות הסוציאליות החמורות שמובנות במבנה הקיים של החיסכון הפנסיוני אצלן.

כך למשל מדיניות הילד האחד בסין מהווה אתגר גדול עבורם, כשהצעירים יתמעטו והם יצטרכו לתמוך באוכלוסיה זקנה גדולה. בעיה דומה קיימת גם ביפן וגם (במידה פחותה) בגרמניה ובאיטליה. כך שמדובר באתגר פיננסי אדיר לעולם כולו ושירבוץ על כתפי הדורות העובדים הבאים שיצטרכו לממן אוכלוסיה הולכת וגדלה של פנסיונרים. לכן, לאור הסוגיה הזו, האחריות בנושא עוברת לצרכן ברמה עולמית, כשהמערכות הממשלתיות הפנסיוניות בעולם מתאמצות עד גבול יכולתן, ונראה שהן קרובות למיצוי כששיעור התשלומים הפנסיונים (למשל הפנסיה התקציבית בישראל) ייקחו חלק הולך וגדל מהתקציבים הממשלתיים.

כל האתגרים הללו בארץ ובחו"ל, מרמזים על המשך המגמה להעלאת גיל הפרישה מעבודה. כך שמבלי תלות באופי שוק העבודה, שהופך לקשה בהרבה מבעבר כלפי האוכלוסייה המבוגרת ומעדיף כוח עבודה צעיר, החוסך הממוצע יידרש לחכות עוד כמה שנים בטרם יתחיל לקבל את קצבאות הזקנה והגמלאות שלו. וזאת, כשהמדינות עצמן, ובכללן גם ישראל, מקטינות את תרומתן לפנסיה של הציבור הרחב, בשעה שהאוכלוסייה הרחבה מאבדת מיכולתה לתמוך בגמלאיה.

מכאן שכולנו נחיה יותר שנים גם כפנסיונרים, נחסוך יותר, נזדקק ליותר כסף והכול יהיה באחריותנו - נחסוך מספיק ונוכל לקיים את עצמנו בשנות פרישה, לא נחסוך מספיק ונצטרך להמשיך ולעבוד אל תוך השקיעה.