עו"ד יובל אלבשן: "מעמד הביניים נשחק בשנים האחרונות, ובעקבות המשבר הכלכלי הוא קורס"

בבוקר שמשי וחמים לכאורה, כך לפחות במרכז הארץ, יושב בעל הבית עו"ד יובל אלבשן עם תנור חימום דולק בסלון הקטן בדירה. "קר פה, לא?", הוא שואל, ואני מהנהנת בהסכמה ומתחילה לבחון את הדירה. "תכתבי שזה בית שגרים בו", הוא אומר, חצי מתנצל על הבלגן. הבית משדר חמימות משפחתית נינוחה. לצד הספה בסלון עומד שולחן אוכל חום פשוט למראה, המשמש את בעל הבית גם כשולחן עבודה. שתי ספריות עמוסות בספרים לכל הגילים ניצבות משני צידיו, ואפשר לדמיין איך פינת האוכל הופכת למשרד בעיני בעל הבית. "אין לי חדר עבודה. בערב אני עובד כאן או סביב שולחן קטן בגינה", אומר בעל הבית שגם המשרד "האמיתי" שלו, במרכז לזכויות חברתיות של עמותת ידיד, אינו דומה למשרדי היוקרה שבהם מתגאים עוה"ד הפרטיים.

"נולדתי וגדלתי בבת-ים בשכונה סמוכה לשכונת ג'סי כהן בחולון. אמי הייתה מורה בתיכון ואבי, ז"ל, היה קלימטולוג, חוקר אקלים ומנהל מחלקת אקלים בשירות המטאורולוגי. הוא נפטר כשהייתי בן 12. גדלתי עם שתי אחיות גדולות ממני בבית בורגני-קלאסי, וגם אחרי שאבי נפטר לא חסר לנו דבר. לא חסר לנו כסף, אבל גם לא היה שפע. הדגש בבית היה על חינוך והשכלה, תמיד היו ספרים בבית והלימודים היו הדבר הכי קדוש.

"אחד האירועים המכוננים הראשונים בחיי הוא אירוע שלילי לצערי, פטירתו של אבי על רקע מאבק שניהל לחשיפת שחיתויות. אבי נפטר מהתקף לב בגיל צעיר, בן 44 בלבד. כמנהל מחלקה בשירות המטאורולוגי הוא ראה דברים שלא היו בסדר בהנהלת משרד התחבורה, שהיה אחראי על השירות המטאורולוגי, וגם דברים בשירות שלא מצאו חן בעיניו, והוא לא ידע לשתוק. שנותיו האחרונות היו רוויות בתחושה שעושים לו עוול גדול, וכשהוא ראה עוול הוא נלחם. הוא נלחם בכוחות הרבה יותר גדולים ממנו, למרות שאמרו לו 'תעזוב', וניסו להעביר מתפקידו.

"אני לא זוכר את המאבק, אבל אני זוכר את אבי בעיקר עצבני, משמין מאוד ומעשן כמו קטר, עד שיום אחד זה נגמר. הם ניצחו והוא מת. הזיכרון שנותר לי לא היה רק המוות של אבי, אלא סוג של הפסד במלחמה. אני זוכר את החלומות שהיו לי הרבה שנים אחרי מותו, על איך אני 'נוקם', במרכאות כפולות, באנשים שפגעו בו, ועושה צדק. מאז אני לא שותק ולא מוכן לשתוק, וגם לא מוכן לשמוע אנשים שאומרים 'יותר חכם לחכות'. מהמאבק של אבי למדתי שאם אתה שותק, אתה לא יודע אם מחר יהיה לך קול כדי שתוכל לצעוק. היום ברור לי שאני מנסה למזער את חוסר האונים של אנשים אחרים בגלל חוסר האונים של אבי".

"מאז שהייתי ילד אמרו לי שאני מתאים למשפטים ולעריכת-דין. לאמי, שנאלצה לעבוד בעבודות נוספות וללמד גם בערב לאחר מות אבי, היה חשוב שיהיה לי מקצוע ביד. אני רציתי להיות שחקן או לכתוב ספרים, אבל אמי אמרה 'קודם כול שיהיה לך מקצוע'. קודם כול שיהיה כסף, זה הדבר הבסיסי שהעסיק אותה. היא עבדה קשה מאוד כדי שלא יחסר לנו כלום, ולא רצתה שאעבור את המסלול שהיא עברה. מעבר לכך, אני חשבתי שזה מקום שבו יהיה לי כוח. בנטייה שלי היה לי חשוב לבוא ממקום של כוח, בגלל החוויה של אבי. והרגשתי שמשפטים ייתן לי את זה.

"אחרי שהשתחררתי התחלתי ללמוד בפקולטה למשפטים בירושלים. לא אהבתי את הלימודים, ומהשנה הראשונה עד הרביעית, תמיד הייתי על סף לעזוב את הלימודים. בסוף השנה הראשונה התברר שהצטיינתי בלימודים, אז היה לי חבל לעזוב. כל שנה היה חוזר אותו סיפור. כל שנה רציתי לעזוב, הצטיינתי והמשכתי. כך שרדתי את הלימודים. כשסיימתי ללמוד התחלתי את ההתמחות בבית המשפט העליון, אצל השופט יעקב טירקל".

"כשהתמחיתי בביהמ"ש העליון, ב-1996, הייתי בין המתמחים היחידים שהגיעו לשם באוטובוס, כי לכולם היו רכבים. גרתי עם אשתי בקטמון וכל בוקר הייתי נוסע בקו 24, יורד בתחנה ליד משרד האוצר, וממשיך משם בטיפוס רגלי לרחוב שערי משפט עד לבית המשפט. יום אחד עצרה אותי אישה מבוגרת, חרושת קמטים, שסחבה בידה תיק כבד מלא ניירת, ושאלה אותי 'איפה זה בית המשפט של הצדק?'. הצעתי לה להצטרף אלי והתחלנו לטפס. הטיפוס לקח לה המון זמן, היא לא הפסיקה להתנשף ולהזיע, והיה לה מאוד קשה. הצעתי לעזור לה לסחוב את התיק, אך היא סירבה ואמרה לי 'החיים שלי בתיק הזה'. כשסיפרתי לטירקל על כך הוא הציע שאפנה לנשיא בית המשפט, אהרן ברק, וכך עשיתי.

"ישבתי שבוע כדי לנסח מכתב של ארבע שורות גג, ושלחתי לברק. כאן גיליתי את גדולתו של אהרן ברק - שלימים ביקרתי אותו על ההתעלמות מזכויות העניים ומזכויות חברתיות - כי הוא התייחס למכתבי וענה שהנושא ייבדק על-ידי מי שהייתה אז רשמת בית המשפט העליון, מיכל אגמון, שהיום היא שופטת מחוזית מדהימה, אמיצה ומרשימה, שנותנת פסיקות חברתיות יוצאות דופן.

"היום היא ההוכחה שהשינוי לא בא מלמטה אלא מהאליטה - כיוון שהיא שופטת חברתית אמיצה מאוד - אבל אז היא כתבה לי תשובה שעצבנה אותי. היא אמרה שהנושא נבדק עם 'אגד' והסתבר שאין כדאיות כלכלית לקו. מאוד כעסתי. הכול תלוי בכדאיות כלכלית? זה השפיע מאוד על מסלול חיי. את הספר שלי 'זרים במשפט' פתחתי עם הסיפור של הזקנה שהגיעה לבית המשפט של הצדק, שמאז טיפלתי באלפים כמוה".

"יש מחיר לעבודה קהילתית-חברתית. זה ברור שלא עושים את זה בשביל פרנסה ובטח לא בשביל להתעשר. אני לא מרוויח הרבה, ובגלל זה אני כל הזמן משלים הכנסה, באמצעות הרצאות במכללות ובאוניברסיטאות. אני מרוויח סכומים שייראו מצחיקים לעורכי-דין אחרים בוותק שלי, שרבים מהם תורמים לארגונים ולעמותות. יוצאת לי משכורת סבירה, שמתווספת למשכורת לא רעה של אשתי, ואנו חיים בסדר גמור.

"למרות שאני לא יכול לקנות בית וגר בשכירות עדיין, אני ממש לא מרגיש שחסר לי משהו. רוב החבר'ה שלי מהלימודים נמצאים במקום אחר לגמרי. הדירות הקנויות שלהם הרבה יותר יפות מהדירה השכורה שאני גר בה, אבל אני לא מרגיש שהפסדתי לעומתם. יש לי יתרון גדול עליהם, שאני מאוד חופשי ומבלה הרבה עם המשפחה. אני עם הילדים המון, ונדמה לי שאשתי ואני חיים חיים נכונים ושוויוניים.

"אני לא חושב שיש לי באמת בחירה. אני לא יכול להיות במקום אחר. אני מאלה שקוראים עיתון, רואים עוול ומתקוממים. בהקשר הזה, לצערי, קיבלתי כנראה את ה-DNA של אבי. אני לא כל-כך זוכר אותו, אבל לפי מה שמספרים לי הוא לא היה יכול לשתוק כשראה עוול, ואני גם לא יכול. אני יודע שצריך לשתוק לפעמים, אבל אני לא אשתוק. זה לא שאני לא עושה חשבון למה שקורה סביבי, אבל הדם שלי חם ואני לא באמת מתיימר להגיד שאין לי ברירה. למרות זאת בחרתי לעבוד במקום ללא כסף ובשביל אידיאלים. מעבר לזה שאין לי ברירה אחרת, ואם מניחים את עניין הכסף בצד, יש הרבה ערכים בעיסוק הזה לטובת הקהילה. זה טוב לנשמה, זה מקום סימפטי, וזה לחיות את הערכים שאני מאמין בהם".

אהרן ברק והנשיקה > "לאורך כל השנים כתבתי דברים קשים על אהרן ברק ועל בית המשפט העליון בראשותו. אמרתי שבית המשפט העליון גילה אימפוטנציה בכל הקשור לקידום הזכויות החברתיות, ובשנת 2001, אמרתי שברק שכח את כל העניים. זה עד היום מעצבן אותו. היום ברק כבר מתחבר למסר החברתי יותר מבעבר, ומסכים שאפשר לעשות יותר, אבל במהלך השנים הוא דחה את הביקורת שלי.

"לפני כמה שנים, הרציתי בכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין באילת, במושב שעסק במשפט ובצדק חברתי. ברק נתן את הרצאת הפתיחה, ואני עליתי אחריו ודיברתי מהלב על הזנחת העניים במערכת המשפט. סיפרתי איך המערכת של ברק, בג"ץ ומערכת בתי המשפט, נראים מלמטה, איך שופטים מתייחסים לאנשים, וכמה זה מקומם אותי שהם כותבים על 'כבוד האדם', אבל באולם מתייחסים בזלזול ללא מיוצגים ואומרים דברים מחפירים.

"כשבאתי לעזוב, ברק משך אותי אליו ונישק אותי. אין ספק שזה עשה לי משהו. עד אז, כשתקפתי את המערכת, תקפתי אישית את ברק. מאז, שיניתי קצת את המנגינה. לפני החיבוק אמרתי ש'ברק שונא עניים', ואחריו - ש'בית המשפט העליון שונא עניים'.

"מאז גם הכרתי את ברק קצת יותר לעומק. תמיד אהבתי אותו מאוד כאדם שמתייחס לכולם בשוויון, והערכתי את השימוש שעשה בכלי המשפטי כדי לחולל שינוי במעמד זכויות האדם, למרות שאני ניהלתי מאבק שונה. אבל פתאום הרגשתי שהוא נותן לגיטימציה גם לשינוי שמתייחס לזכויות חברתיות. שהחיבוק הזה מסמל רפורמה של שינוי בבתי-המשפט. למרות שיש כבר סדקים בחומת היוקרה, התהליך הזה לא קרה עד היום בבית המשפט העליון. אך בבתי המשפט המחוזיים והשלום כבר רואים שינוי משמעותי בהתייחסות לעניים ולזכויות חברתיות".

המשבר והעוני > "אני מסתובב כל הזמן בסמטאות האחוריות של המדינה, ובניגוד למה שמתפרסם כל הזמן, העוני בישראל לא העמיק בשנים האחרונות. אני לא אוהב את הפרופגנדה התקשורתית שיוצרת מצג שלפיו מיום-ליום יש יותר עניים ויותר הומלסים במדינה. העוני תמיד היה ולא החמיר, מי שמצבו כן החמיר זה מעמד הביניים שנחלש ונהיה יותר עני. הוא עוד לא עני, אבל הוא מידרדר מאוד. זאת הבעיה הגדולה של המדינה. מעמד הביניים נשחק בשנים האחרונות, ובעקבות המשבר הכלכלי הוא קורס. אנחנו עוד לא רואים זה, אבל זה התהליך שקורה עכשיו.

"מבחינת העניים אין הרבה הבדל בין התקופה שאחרי פרוץ המשבר לתקופה שקדמה לו. ההבדל נראה במעמד הביניים. אני רואה את זה מדי יום במרכזי ידיד שמקבלים יותר-ויותר אנשים משכבות שמעולם לא הגיעו אלינו, ובעבר לא חלמתי שיגיעו אלינו. אנשים כמוני. זה תהליך ארוך של קריסת מעמד הביניים שהגיע לשיא עם המשבר. אלה אנשים שלא רגילים להזדקק לעזרה, אנשים עם כבוד שאף פעם לא הגיעו למקומות האלה. המרכזים שלנו בנויים לאוכלוסייה מסוימת, ענייה יותר, והמשבר מצריך אותנו לפתוח את הדלתות גם לנזקקים מסוג חדש.

"עוד תופעה שהתחילה עוד לפני המשבר, והוא רק העצים אותה, היא פרץ של אלימות של המעמדות החלשים והבינוניים שלא היה קודם. אנחנו סופגים כל הזמן אלימות במרכזים. אנשים מגיעים אלינו בלחץ, לא יודעים איך להתמודד עם המצוקה והמשבר. יש אלמנט פסיכולוגי חזק של פחד".

"היום קיבלתי מ'ידיעות אחרונות' את המהדורה הראשונה של הרומן הראשון שכתבתי, 'תמיד פלורה', שעומד לצאת לאור בקרוב. עד היום כתבתי ספרים מקצועיים, וזו פעם ראשונה שאני כותב רומן. זה מרגש אותי מאוד. זה ספר שכל החיים חלמתי לכתוב. לא מזמן קיבלתי צ'ופר מהאוניברסיטה העברית, שלחו אותי לבריסל לשישה שבועות, ושם יצאו לי הסיפורים שמרכיבים את הספר. הספר מספר את סיפורה של משפחת עולים מעיראק שגרה בקטמונים, ומתאר את האחווה שנוצרה בין האחות הגדולה פלורה לבין אחיה הקטן נעים, שגדלו במשפחה לא מתפקדת, של אבא מכה ואימא שותקת.

"הספר בנוי על מכתבים שנעים כותב לבתו, שמגלה אותם רק אחרי מותו. כשבתי נולדה מצאתי את עצמי כל הזמן כותב לה מכתבים. כתבתי לה המון כשהיא הייתה תינוקת. מאוחר יותר הבנתי שבגלל הרקע שלי, שאבי נפטר בגיל צעיר, חששתי שהיא לא תכיר אותי. לפני כמה שנים, כששיפצנו את הבית של אמי, מצאתי את המכתבים שאבי כתב למבקר המדינה לפני מותו, ומאוד התרגשתי. מכאן בא לי הרעיון לספר".

"גדלתי בבית עם ספרים, ועד היום אני קורא כל הזמן. הדבר היחיד כמעט שאני זוכר מאבא שלי, הוא שהיינו הולכים כל יום לספרייה ליד הבית ומביאים ספרים. אחרי שאבי נפטר הספרים הצילו אותי. כל הזמן קראתי. היום הילדים ואני הולכים לפחות פעמיים בשבוע לספרייה. בתי הולכת בדרכי, ובולעת ספרים. אני אוהב לקרוא הכול, ממש כל מה שעובר מתחת ליד שלי, ז'וזה סראמאגו, יאיר לפיד וגם רם אורן".

"אני לא מאלה שמתעלמים מהמכשיר הזה. אני רואה המון סרטים בטלוויזיה וזה אולי נשמע פלצני, אבל אני אוהב לראות סרטים דוקומנטריים בערוץ היסטוריה וצופה המון בערוץ הביוגרפיה. אני רואה תוכניות בערוץ 2, ולמרות שאני לא מת על ריאליטי, אהבתי את הקונספט של תוכניות 'כוכב נולד' למיניהן. זו תוכנית מדהימה חברתית, כי נינט היא החלום בהתגשמותו מבחינתי. זה דבר מדהים שאנשים כמוה וכמו שירי מימון - שבחיים לא היו מצליחים לפרוץ את הדלתות, והכי הרבה שהיו מגיעים אליו בעולם שלנו, בדרך-כלל, זה להיות צוות בידור באילת - קיבלו את הבמה. אני אוהב את זה מאוד.

"לעומת זאת, 'האח הגדול' הכעיס אותי מאוד. לא יכולתי לצפות בתוכנית הזאת, למרות שכל הבית צפה. הקטע הזה של האשכנזים והמזרחיים, שבחרו את הבובליל כדי לייצג את המזרחיים ואת שפרה ואחרים כדי לייצג את האשכנזים, זו ראייה פרימיטיבית שמזכירה את הסטיגמות הישנות על המזרחים. בתקופה הראשונה בקולנוע ובשיא הגזענות לא העזו לתת תמונות כאלה. חוץ מזה אני אוהב טלוויזיה ואין לי טעם מעודן ובררני בכלל".