מהי השפעת המשבר הפיננסי על החובה לכבד חוזים?

המשבר הכלכלי החריף שאנו מצויים בו מעלה שאלות משפטיות מגוונות, בכל התחומים. אחת הבסיסיות שבהן היא השפעת המשבר על החובה לכבד חוזים שנכרתו טרם המשבר. השאלה מתעוררת לגבי כל סוגי החוזים. כך, למשל, האם שוכר נכס אשר פוטר מעבודתו בשל המשבר יהיה זכאי להשתחרר מהחוזה? האם חברת הון סיכון אשר התחייבה להשקיע סכום גדול תהיה זכאית להימנע מכך? האם רוכש של מכונית חדשה אשר מחירה צנח לאחר כריתת חוזה הרכישה, יהיה כבול למחיר הגבוה בעסקה? כיצד משפיע המשבר על תנאיה של עסקת מימון אשר נערכה תחת משטר הבטוחות שנהג טרם המפולת בתחום הפיננסי? ניתן להעלות על הדעת דוגמאות רבות נוספות, אשר יתעוררו בעתיד הלא רחוק.

עיקרון יסודי בדיני החוזים קובע כי האחריות לקיום חוזה היא חמורה. משמע, כי צד לחוזה אשר אינו עומד בחיוביו ייתפס כמפר חוזה ויספוג את הסנקציות הנובעות מכך (כגון החבות לשלם פיצוי, והכפיפות לתרופות האכיפה והביטול), גם אם אין הוא אחראי לנסיבות אשר הובילו לאי-קיום החוזה. עיקרון זה נועד להגשים את תפקיד החוזה כמכשיר משפטי לחלוקת סיכונים ביחס לעתיד, ולתכנון מהלכים כלכליים. כל צד מסתמך על החיוב של האחר, ונוטל את הסיכון ביחס ליכולתו לעמוד בעתיד בהתחייבויותיו שלו. דהיינו, כל צד "קונה סיכון" ו"מוכר סיכון" (הדברים כפופים, כמובן, לכך שלעתים ניתן לבטל את החוזה מחמת פגם ברצון שהיה קיים בעת הכריתה או מחמת הפרה של הצד שכנגד).

כך, למשל, כאשר אדם רוכש דירה, הוא לוקח סיכון ביחס לאפשרות כי מחירי הדירות יירדו לאחר כריתת החוזה. צדדים מבינים זאת, וערים לרעיון חלוקת הסיכונים. בהיעדר תכנון עתידי בר-הגנה, מבחינה משפטית, לא ניתן לפתח כלכלה מודרנית. "עסקאות ריאליות", שבהן מתבצעת החלפה מיידית של תמורות, מתקיימות במיעוט שולי של מקרים.

עקרון האחריות החמורה בדיני החוזים נדרש אפוא מטעמי יעילות כלכלית. הוא גם מתבקש מטעמי מוסר והגינות, לאור הציפיות וההסתמכויות הנוצרות אצל צד לחוזה, כתוצאה מההתחייבות הנגדית.

עם זאת, האחריות החוזית אינה מוחלטת. במצבים מסוימים נכון הדין להכיר בטענת "סיכול", ולשחרר צד מתוצאות ההפרה של התחייבויותיו. טענת סיכול מופיעה כיום בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. היא מחייבת קיום מצב שבו המפר לא יכול היה למנוע את הנסיבות שהובילו להפרה, ולא היה עליו לצפות את התרחשותן. הפסיקה המסורתית אשר טיפלה בנושא הסיכול נקטה גישה מצמצמת וקשיחה בשאלת ההחלה של טענת הסיכול, ונמנעה בעקביות מיישום הטענה, תוך הפיכתה בפועל ל"אות מתה".

דוגמה בולטת בנדון היא עניין כץ נ' נצחוני (ע"א 715/78, פ"ד לג(3) 639) אשר בו נקבע כי מלחמת יום הכיפורים לא היוותה גורם מסכל. נקבע, כי בהיות ישראל מצויה במצב לוחמה מתמיד עם שכנותיה, יש לראות את מלחמת יום הכיפורים כניתנת לצפייה. למעשה, הפסיקה המסורתית משקיפה על טענת הסיכול כמתייחסת לאפשרות העובדתית לצפות את האירוע הנוגע בדבר (כגון המלחמה) ולא לשאלת החובה הנורמטיבית לצפות אותו.

בפסיקת השנים האחרונות התעוררה שאלה זו גם בהקשר לאינתיפאדה משנת 2000. חברה שהפעילה ספינות טיולים ביטלה הסכם עם ספק שירותים וכוח-אדם, עקב פרוץ האינתיפאדה. ביהמ"ש באנגליה קבע כי אין באינתיפאדה כדי לסכל את החוזה. אגב דיון בשאלת האכיפה של פסק-הדין האנגלי בישראל, העיר ביהמ"ש העליון בישראל כי גם דין הסיכול בישראל אינו רואה מקרה זה כאירוע מסכל (ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' Globe Master (3.3.05)).

אמנם, באחד המקרים, שעסק בהשלכות של מלחמת המפרץ (ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506) העיר השופט יצחק אנגלרד כי יש להרחיב את טענת הסיכול באמצעות עקרון תום הלב, אולם עמדה זו לא הפכה בשלב זה להלכה חדשה. בצד כך, הציע תזכיר הקודכס החדש "לפתוח שער" משמעותי לטענת הסיכול. זאת, באמצעות המרת המבחן הקיים כיום בחוק במבחן גמיש הבוחן את חלוקת הסיכונים בין הצדדים. הצעה זו טרם אומצה.

לאור גישתה העקרונית של הפסיקה, כאמור, אין להניח כי המשבר הכלכלי יאפשר טענות סיכול, אלא במקרים חריגים. עם זאת, אין לשלול אפשרות לכך שתתפתח פסיקה חדשה המרחיבה במידה כלשהי את מרחב התחולה המצומצם מאוד של טענת הסיכול על-פי הפסיקה הקיימת. הגישה המסורתית בנדון נראית קשיחה מדי. הערתו האמורה לעיל של השופט אנגלרד בעניין רגב, הנשענת על עקרון תום הלב, פותחת צוהר לכך. אם כך ייארע, יש לצפות להרחבה מתונה וזהירה בלבד בהכרה הפסיקתית בטענת סיכול, בהיעדר עוגן חקיקתי עתה לרפורמה כוללת בנדון. קיים מחיר להרחבת ההכרה בטענת הסיכול, במונחים של פגיעה בוודאות. המתח בין וודאות משפטית לבין שיקולי צדק גמישים מצוי במוקד של מחלוקת נמשכת באשר לנקודת האיזון הראויה. בשנים האחרונות ניכרת נטייה פסיקתית, בהקשרים שונים, ליתר הדגשה של מומנט הוודאות.

פרמטרים אפשריים לטענת סיכול

ניתן עתה את דעתנו לפרמטרים אשר אפשר כי יישקלו על-ידי בית-המשפט, אם תהיה נכונות לבצע שינוי במדיניות המסורתית הנוהגת ביחס לטענות סיכול. לאיתור פרמטרים אלה נודעת מכל מקום חשיבות במסגרת שקילתו של הדין הראוי בנושא זה. יהיה צורך לשקלל וליישם פרמטרים אלה על מקרים שיתעוררו, ובהם צד יטען לסיכול מחמת המשבר הכלכלי. מובן כי לא ניתן לקבוע בנדון קביעות מקדמיות כוללניות, אלא יש להתייחס למכלול הנסיבות בכל מקרה נתון.

מידת החריגות של הסיכון

כאשר שוקלים את הסיכון אשר ראוי להטיל על כל צד, ברי כי יש לבחון תחילה את חריגותו של הסיכון שהתממש. ככל שהסיכון חריג יותר, תגבר ההצדקה לשקול את החרגתו מגדר האחריות של הצד אשר נטל על עצמו את החיוב הנדון. דומה, כי ככל שתותר במידת מה הרצועה לעניין הכרה בטענת סיכול, יידרש מקרה הנופל על המתחייב כ"רעם ביום בהיר"; ולא די בכך שיהיה מדובר ב"רעם מתגלגל".

במובן זה, נראה כי המשבר הכלכלי הנוכחי, על-אף חריפותו הרבה והבלתי-מעורערת, אינו עומד במבחן זה. מן המפורסמות הוא, כי בחיי הכלכלה יש תקופות של גאות ושפל. השנים האחרונות היו רצופות גאות וצמיחה יפה, בישראל ובעולם. הסיכון לשינוי מגמה היה אינהרנטי לסיטואציה. זה מכבר היו שהתריעו על "בועת הבורסה", "בועת הנדל"ן", וכיוצא באלה. משבר הסאב-פריים היה "איתות-אזהרה" ברור על שינוי המגמה. אכן, ממדי המשבר, היותו חובק עולם ועיתויו, לא היו צפויים, אך אין מדובר באירוע שאינו צפוי מבחינת "סוגו".

לפיכך, לא ניתן, לדעתי, לראות במשבר "רעם ביום בהיר" אשר יצדיק ברגיל תוצאה כה בעייתית כשחרור צד מחוזה. במידה ידועה, דווקא כוללניותו של המשבר והשלכותיו על כל תחומי הפעילות, מחייבת שמירה על מתכונת האחריות החמורה הרגילה בדיני החוזים. הכרה בטענות סיכול, בנסיבות אלה, עלולה להוביל לאנדרלמוסיה רבתי בהתנהלות החוזית. התמוטטות מערך החוזים במשק תחזיר את חיי הכלכלה שנים רבות לאחור, ואף תגדיל את הסכנה ואת אי-הוודאות הנובעת מהמשבר. מעבר לכך, הדבר יוביל לעלויות התדיינות בלתי-סבירות. כל החוזים הקיימים יהיו "מועמדים" להתדיינות משפטית באשר להמשך תוקפם.

מידת החשיפה של העסקה לסיכונים

בכל חוזה מתבצעות רכישה ומכירה של סיכונים. עם זאת, החוזים השונים אינם אחידים באשר להיקף הסיכון אשר הצדדים רואים מול עיניהם. תנודתיות השוק הנתון, למשל, היא רכיב חשוב בהקשר זה. ככל שהשוק תנודתי יותר, כל צד לוקח בחשבון סיכויים וסיכונים עוצמתיים יותר; וממילא תהיה אז פחות הצדקה לטענת סיכול.

עוצמת ההשפעה של האירוע על כדאיות העסקה

לעוצמת ההשפעה של האירוע על חיי החוזה נודעת חשיבות קריטית להכרעה בשאלת הסיכול. ככל שההשפעה על הכדאיות הנצפית של העסקה ביום הכריתה היא חריפה יותר, משתפרים סיכוייה של טענת הסיכול. עם זאת, יש להתייחס בנדון להשפעת האירוע הנדון עצמו ולא לגורמים "סביבתיים" אשר היו משליכים ממילא על כדאיות העסקה גם בלא קשר לאירוע המסכל.

מרכזיותו של אלמנט הסיכון בעסקה

קיימות עסקאות אשר אלמנט הסיכון הוא אובייקט מרכזי בהן, להבדיל מגורם-לוואי בלבד. אלה עסקאות שיסוד הסיכון הוא היבט מובנה בהן. כך, למשל, כאשר אדם מקנה לאדם אחר זכות לרכוש בעתיד נכס בסכום נתון, הקבוע מראש. בעסקאות כאלה גורם הסיכון ביחס למצב השוק ביום שבו תמומש הזכות מהווה חלק ממהות העסקה, ואובייקט לה. הסיכון שהצדדים לעסקה כזו מתייחסים אליו, כאשר הם ערים למשמעויות העסקה, הוא בדרך-כלל הסיכון לכך שמחירו הכלכלי של הנכס נשוא הזכות במועד הקובע יהיה שונה באופן מהותי ממחירו במועד ההתקשרות. אם אירע סוג הסיכון שנטלו הצדדים (דהיינו, עלייה או ירידה בערכו הכלכלי של הנכס), אין לראות הצדקה לפטור מהחוזה באמצעות דוקטרינת הסיכול את אחד המתקשרים. שונה הוא המצב אם אירע לנכס נזק מסוג שהצדדים לא התכוונו במודע ליטול סיכון לגביו. במקרה כזה צריכה לגבור הנטייה לראות נזק בלתי צפוי לנכס, כגורם היכול להביא לסיכול ההסכם.

יצוין עוד, כי במקרה מתאים יתכן כי ניתן יהיה להטיל על צד כלשהו את האחריות ליצירת או התממשות הסיכון שהוביל לנזק, או להחמרתו, וזאת כתוצאה ממעשים או מחדלים שלו. במקרה כאמור, אותו צד לא יהיה זכאי לטעון לסיכול. ואילו הצד האחר אפשר שלא ייזקק כלל לטענת סיכול, כגון כאשר המעשים או המחדלים הנדונים מהווים הפרת חוזה או עוולה של הצד שביצע אותם.

עוצמת ההסתמכויות והציפיות

ככל שהעסקה כרוכה בהסתמכויות ובציפיות עוצמתיות יותר של הזכאי, הקניית היתר לצד להשתחרר מהחוזה כרוכה ב"מחיר" כבד יותר, מבחינת שיקולי הצדק היחסי. במקרים מעין אלה תידרש זהירות-יתר בהחלתה של טענת סיכול.

השפעה על השוק הרלבנטי

אחד התפקידים של המשפט הוא קידום יעילות כלכלית. נורמות משפטיות מכוונות התנהגויות של צדדים ומשפיעות על התנהלות שווקים. קיימים שווקים רגישים יותר ורגישים פחות לסוגיית הוודאות המשפטית. כך למשל נראה, באופן כללי, כי שוק הנכסים דורש יותר ודאות מאשר שוק השירותים, לאור ההסתמכויות הכבדות יותר הנוצרות בשוק הנכסים, ותגובות השרשרת בשוק זה.

כאשר אדם רוכש נכס, לעתים קרובות הוא מסתמך על החוזה, בין היתר, במובן זה שהוא מוכר את הנכס הנוכחי שלו לאדם שלישי. כשלון עסקה אחת משפיע על העמידה בעסקה האחרת. עם זאת, מובן כי תידרש לעולם בדיקה של השוק הקונקרטי הנוגע בדבר, ואין להניח הנחות גורפות בנדון, על יסוד הבחנה כוללנית בין נכסים לשירותים.

זמניות האירוע

היבט אחר אשר ידרוש בדיקה הוא אם האירוע המסכל הוא זמני או קבוע. ככל שהוא זמני, הרי שגם אם ביהמ"ש ישנה את מדיניותו העקרונית בתחום הסיכול, ראוי יהיה להסתפק, ככל האפשר, בדחיית הביצוע של חיובים, ולהעדיף זאת על-פני תוצאה של פקיעת החוזה. זו הדרך המוצעת בקודכס, במסגרת הרפורמה הכוללת המוצעת בו. בענייננו, יש להניח כי המשבר הכלכלי יהיה תחום בזמן, ואין מדובר בתופעת קבע.

"אי של יציבות" במים סוערים

עמדתה הקשיחה של הפסיקה עד כה בנושא של סיכול חוזה אינה מבטיחה אם-כן רבות לצד לחוזה המבקש להשתחרר הימנו מחמת המשבר הכלכלי. עם זאת, לא מן הנמנע כי יחול שינוי במדיניות הפסיקה בנושא זה. אפס, גם בהנחה כי כך יארע, ניתן להעריך כי השינוי יהיה מתון וזהיר, על-מנת להימנע מפגיעה בתפקידו החיוני של המוסד החוזי בכלכלה המודרנית.

לרוב, הסיכון באשר למצב הכלכלי עדיין ייפול על הצד המתחייב. במשבר הכלכלי, המהווה בעיה לאומית בישראל כמו גם במדינות אחרות, יש לטפל בכלים של המשפט הציבורי. מן הראוי הוא כי החוזה ייוותר, ככל האפשר, "אי של יציבות" במים סוערים אלה. *

הכותב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, ומחברו, בין היתר, של הספר "חוזים מיוחדים" (2008), אשר פורסם בימים אלה