אנחנו - פרשנים, בעלי טורים וסופרים - כותבים כי הכתיבה היא המקצוע שלנו והאמצעי לבטא את מחשבותינו ודעותינו. הדברים שלנו מתפרסמים כי הציבור אוהב לקרוא מאמרים ולשמוע דעות בטלויזיה וברדיו. במידה רבה, שהולכת ומתרבה, הבעת הדעות בתקשורת היא גם כן סוג של בידור. עד כאן הכל בסדר. מתי הדברים משתבשים? במצבים כמו עכשיו, כאשר יש מלחמה.
אנחנו פותחים עיתון, טלויזיה או רדיו ומה אנחנו שומעים? שצריך להמשיך להפציץ, שלא צריך, שצריך להכניס כוחות יבשה לעזה, שאולי צריך, שאולי לא צריך. שגם זה בסדר לאנשים שאוהבים דעות, ויכוחים, התנצחויות, ויש רבים שדווקא בעתות משבר זקוקים לחבר לוורידיהם כל מקור של מידע ודעה. בסופו של יום, לאחר ששמעו וראו כבר הכל, מה הם יודעים? שום דבר. אדרבא, ככל שמרבים להקשיב, לצפות ולקרוא כך זה יותר מבלבל.
הבעיה היא שזה עלול לבלבל גם את מקבלי ההחלטות. אנשים כמו אולמרט, לבני וברק הם צרכני תקשורת אובססיביים כמעט, מדי יום מזינים אותם בכל הקטעים הרלבנטיים להם או לפעילויותיהם. גם אם פוליטיקאי יאמר שהוא לא מושפע, אל תאמין לו.
אף אחד לא רוצה שעמוס עוז, למשל, ייצאו נגדו. לכן, כשעוז כותב (היום בידיעות) "להפסיק את האש עכשיו", זה עלול להשפיע על מקבלי ההחלטות. למרות שאין כל הצדקה להשפעה כזאת. העובדה שעוז יודע לכתוב אינה עושה את דעתו בעניני מלחמה ושלום ליותר חשובה משל דעת כל אדם אחר מן הישוב.
כך גם לגבי הפרשנים ושאר הכותבים. כולם עכשיו נותנים לצבא ולממשלה עצות, לפעמים ממש פקודות, כאלה ואחרות. למה? כי הם יכולים, כי עומד לרשותם עיתון או מיקרופון. בטח לא משום שיש להם את המידע והידע הדרוש. הם, אנחנו, כותבים יותר מתוך דעותינו, מאשר מתוך ידיעותינו.
לכן, רבותי המחליטים, בבקשה מכם: חשוב לנו, הציבור, לדעת שהחלטותיהם מתקבלות על בסיס מקצועי וענייני, ולא משום שמישהו כתב כך או אחרת. אז אנא מכם, מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא, עכשיו תקראו דיווחים, הערכות מודיעין, מברקים - לא מאמרים. עכשיו תאזינו לאנשי מקצוע, לאנשים בשטח - לא לפרשנים וסופרים. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
