שמי זרחין | במאי

ממש בימים אלה שקוע הבמאי והתסריטאי שמי זרחין, 47, עמוק בתוך התנסות חדשה. האיש שיצר את "לילסדה", את "הכוכבים של שלומי" ואת "אביבה אהובתי" נמצא בעיצומה של כתיבת ספר הפרוזה הראשון שלו. לא משנה כמה שעות הוא מקדיש לכתיבה, איך שהוא תמיד זה לא מרגיש לו עבודה של ממש. "כבן של מסגר, שאת החופשים שלו בילה עם אבא במסגרייה, עבודה אמיתית מתחברת לי עם דברים אחרים, כאלה שיש בהם זיעה ומאמץ פיזי. הקושי בכתיבה הוא פנימי, רוב הזמן אני פשוט יושב וחושב, כך שמבחוץ זה יכול אפילו להיראות כמו שינה עמוקה".

אז מאיפה באה המשמעת שלך בכתיבה?

"הלוואי שהיה לי פטנט; אני נלחם על המשמעת הזאת, וברוב המקרים מפסיד במערכה. צריך להשקיע רגשות, לגייס ביקורת עצמית, ופרפקציוניזם, תכונה שאני לא מחבב בדרך כלל".

ובניגוד לעשיית סרט, לא צריך לגייס כסף.

"זה זמן. וזמן זה כסף".

מי מממן את הכתיבה עכשיו?

"אני עומד לחתום על חוזה עם הוצאת ספרים, אבל בינתיים מתפרנס מדברים נוספים. בעשיית פיצ'רים, וזו העשייה המרכזית שלי, יש משהו מאוד לא יציב, תהליכי יצירה שנמשכים על-פני תקופות ארוכות, שבחלקן אתה משקיע זמן ועבודה ולא מכניס כסף. אז אני גם מלמד ומייעץ לפרויקטים ועורך תסריטים של אחרים. יש לי משפחה לפרנס".

אתה מלמד בסם שפיגל.

"התחלתי ללמד בכל מיני מוסדות עוד כשלמדתי באוניברסיטה. כסטודנט נעזרתי בהורים שלי ובמה שחסכתי קודם בצבא הקבע, אבל עשיתי עוד דברים, כי זה לא הספיק. עבדתי בצילום חתונות, לימדתי, ומדי פעם עשיתי גם דברים הזויים כמו להשתתף בצילומי סטילס פרסומיים כדוגמן ידיים; הידיים שלי היו אז פוטוגניות, בניגוד לכל היתר".

הוראה זה לא מקצוע מכניס.

"אני אוהב את זה מאוד. זה שומר אותי ערני ומכריח אותי לצאת מהבועה של עצמי ולהיות ליד תהליכי יצירה של אחרים".

גם במאים ותסריטאים עסוקים בעצמם?

"ברור. אבל לא באופן ישיר אלא דרך הדמויות שאני כותב ומביים. הבעיה היא שהן עלולות להשתלט עליי. אני מתחיל לדבר כמוהן, לוקח על עצמי את מצבי הרוח שלהן. אולי בגלל זה אני מרגיש מוגבל. אני לא יכול לספר סיפור אלא אם אני מאוהב לגמרי בדמויות".

מה שהפריע לך לביים פרסומות.

"עשיתי כמה וכמה אבל לא אהבתי את זה, ולדעתי לא עשיתי עבודה טובה".

אבל הכסף טוב.

"אפילו מצוין. אבל לא שרדתי את ההתדיינות סביב זה. נשברתי כשקליינטים התעקשו על ליהוק של ילד בלונדיני רק בגלל שהוא בלונדיני".

בגלל זה הפסקת לביים פרסומות?

"אני מעריץ כאלה שיכולים. אני לא מסוגל. אבל אין לי תלונות, התמזל מזלי ורוב הסרטים שלי גם היו רווחיים".

ולא משכנת את הבית.

"ממש לא. את 'אביבה' ראו יותר מ-300 אלף צופים".

והיו כאלה שגזרו עליך קופונים בדרך?

"הם קיבלו את החלק המגיע להם כי ההצלחה היא גם שלהם, כמובן. אני מאמין במקצוענות ובשיתוף פעולה. אפילו אם נדמה לי שאני יכול להפיק סרט שלי לבד, אני מעדיף לעבוד עם מי שזה המקצוע שלו, ולכן יעשה את זה טוב ממני, במיוחד כשמדובר בהפצה ובשיווק".

שיקולים מסחריים משפיעים?

"הם תמיד ספקולציה, ואף אחד לא באמת יודע לחזות מראש הצלחה. הסיפור של 'אביבה' הוא דוגמה טובה. במשך שש שנים התסריט נדחה שוב ושוב, בנימוק שאף אחד לא ירצה לראות את זה ושאף אחד לא יתחבר לסיפור על פועלת מטבח בטבריה שרוצה להיות סופרת. אבל איתן אבן המפיק ואני התעקשנו כי האמנו בסיפור ואהבנו אותו, ולא כי חשבנו שזה יהיה שובר קופות. אני יכול לגלות לך סוד, היו הרבה אנשים שהתנגדו לליהוק של אסי לוי משיקולים מסחריים, אבל מבחינתנו היא הייתה אביבה האחת והיחידה".

עם מי אתה מתייעץ?

"יש אנשים שחשוב לי לתת להם לקרוא את התסריטים שלי. לגבי חלקם אני יודע מראש שהפידבקים שלהם יהיו מחזקים, ולגבי חלקם - מחלישים".

למה אתה צריך את המחלישים?

"יש משהו מפחיד בתגובות חיוביות מדי, זה עלול להרדים. פידבק קשה, אפילו קטלני, מעמיד אותי במבחן. חשוב לי לשמוע מה יש לאשתי, העורכת עינת גלזר-זרחין, להגיד, ליונתן בר-גיורא, המוזיקאי של סרטיי, למפיקים ב'יולי-אוגוסט', שאיתם אני עובד עכשיו על הסרט החדש, 'אבניבי'. הסרט נמצא עכשיו בשלב גיוס התקציבים, אחרי שזכה למענק של 2.2 מיליון שקלים מקרן רבינוביץ', וזה לא פשוט, כי חצי ממנו יצולם בצרפת".

מה שיכול לעזור לו למכור בחו"ל.

"משאת הנפש היא לעשות סרט טוב, ואם הוא גם זוכה להצלחה מחוץ לישראל - זה מחמיא". **