האם הגיעה העת להפסקת אש?

אין ספק שהמלחמה מוצדקת, אך אין מטרות ולא יעדים שיצדיקו את התמשכותה

במלחמת המפרץ הראשונה, 1991, כשתל-אביב חטפה במשך שבועות בודדים כמה טילים בודדים, שנקראו אז סקאדים ולא גראדים, כתב הוגה הדעות ומבקר הספרות הנחשב פרופ' דן מירון מאמר, כזה המכונה היום מכונן, שכותרתו: "אם יש צה"ל - יופע מיד". ההמשך הלא כתוב, למי שאינו יודע, הוא: ואם לא - ימוגר כיסאו לעד.

מבחן מירון

תושבי תל-אביב היקרים חוו פרומיל ולהרף עין ממה שחווים תושבי שער-הנגב, שדרות, ניר-עם או נחל-עוז במשך שבע שנים. פרופ' מירון, איש מחנה השלום, שביכה אז את האומללות התל-אביבית ואת חוסר הישע, קבע שהיעדר תגובת מחץ ישראלית נגד עיראק יוצרת חוויית חולשה שתהווה את המכשול החמור ביותר לשלום. ללא תגובה כוחנית מרבית ומיידית, טען, אפשר כבר להספיד את הביטחון העצמי הישראלי, הריבונות והחוסן.

על-פי מבחן מירון, צריכה הייתה ישראל לפעול בעזה כבר לפני שנים, ובעוצמה כפולה ומכופלת מזו שהופעלה השבוע. מה גם, שמאז ועד הלום התגבשה במרחב פירמידה מאיימת, שבה חיזבאללה חזק מחמאס, סוריה חזקה מחיזבאללה, ואיראן חזקה מכולם.

כך או אחרת - חמאס יישאר בעזה

שלוש שנים ורבע לא מתגורר עוד ברצועת עזה ישראלי אחד. הפלשתינים קיבלו כברת ארץ ויכלו לממש בה ולתרגל ניהול עצמי, שיקום ופיתוח. אך הם בחרו בחמאס, אשר בחר להשקיע את משאביו במערכי טילים לתפארה. זכותו. יש לו אמונה, יש לו אמנה ויש לו, מסתבר, אמצעים למימונה. זכותו לתקוף וזכותנו וחובתנו להתגונן בתקיפות.

אין שום בעיה עם צדקת המלחמה, למעט לאלה שצדקנותם אמנותם, אבל יש בעיות בתבונת התמשכותה ומטרותיה. חמאס יישאר לשלוט בעזה, עד להודעה חדשה, בלי קשר לכמות הנפגעים וההרס. ישראל, שאינה חפצה לחזור לשלוט שם, נותרת עם השאלה חסרת המענה, "למי למסור את המפתחות?"

לכן חייבת הממשלה לא להתבלבל, להתמקד ולשמור קשר-עין עם המטרה המרכזית - שקט מוחלט ולאורך זמן לתושבי הנגב. כל המטרות האחרות הן אולי ראויות כשלעצמן, אך מחירן האנושי והמדיני גבוה מדי.

מלחמה גורמת לדברים רעים, לנפגעים, לפוגעים וגם למשקיפים מהצד. כל אחד הוא מה שהוא, רק קצת יותר. לכן ניתן לסלוח לימנים קיצוניים ולשמאלנים קיצוניים, שלרגל המלחמה עוד מקצינים.

איפה היו ערביי ישראל עד היום?

טלו, לדוגמה, ערבים ישראלים. מחאתם נגד המבצע היא, לפי שעה, מתונה ושקטה מהצפוי. בוודאי על רקע העמדה במלחמת לבנון השנייה. ערב פתיחת המערכה ההיא ניצבה ישראל על הגבול הבינלאומי כדת וכדין, באישור מדוקדק וחתום של האו"ם ושל ממשלת לבנון. האויב היה שיעי ולא סוני, לבנוני ולא פלשתיני, פרו-איראני ולא פרו-ערבי, ובכל זאת היו רבים מערביי ישראל שתמכו בו בגלוי.

המקרה השמור לשמצה הוא מקרהו של מר טלוזי, תושב נצרת, שטיל של נסראללה קטל את שני ילדיו הקטנים והוא, כג'סטה גזענית, הפך את ילדיו המתים לשאהידים, הודה לנסראללה וביקש אותו לדייק יותר בירי הבא כדי שיפגע ביהודים ולא בערבים.

חמאס הוא שלוחה פלשתינית של האחים המוסלמים. אמנתו מצמררת, תפישת-עולמו מחרידה. אין לישראל, חרף ניסיונה המגוון, ואין למדינות מערביות בכלל, ניסיון רב בהתמודדות עם האחים המוסלמים. מצרים טובה בזה, וירדן ואלג'יר. סוריה של חאפז אל-אסד חשה מאוימת בראשית שנות ה-80 על-ידי החמאס של חומס, האחים המוסלמים בעיר חמה, ובאמצעות תותחים וטנקים בכינון ישיר שמה להם סוף, אגב הכנסת שינויים בתב"ע (תוכנית בניין עיר) של חמה וקטילה למוות של כ-20 אלף איש, אישה וילד.

ד"ר עזמי בשארה, ח"כ ישראלי לשעבר, היום עבריין נמלט, מאוד התפעל מהיעילות הסורית ומקיצור ההליכים, ובהספידו את חאפז אל-אסד, כינה אותו "איש אציל, ארך-אפיים ורב חסד".

אפשר בהחלט להבין לליבם של ערבים ישראלים המזדהים עם תושבים בעזה. קשה יותר להבין היכן הם היו עד השבוע, כשחמאס משתלט ושולט על עזה השתלטות קניבלית.

הבולטים שבין אישי הציבור הערבי היו השבוע חברי הכנסת מוחמד בראכה וד"ר אחמד טיבי. בראכה, קומוניסט, וטיבי, ליברל ואבו מאזניסט מוצהר, הם בדיוק מסוג האנשים שחמאס מתעב כשהוא נכשל במאמציו להחזירם בתשובה. כצעד בונה אמון נוהג חמאס, לא אחת, לערוך לאנשים מסוגם מסדרי ירי לברכיים. אבל עת בחירות היא בישראל, ובראכה וטיבי צריכים להתפרנס.

זמן להפסקת אש

ההיסטוריה הישראלית מלאה בדוגמאות של מניפולציה פוליטית של הכוח, ימינה ושמאלה. כבר בשנות ה-50 דובר על "פונקציות לטנטיות", או בעברית עכשווית - שימושים סמויים במבצעים צבאיים לצורך ספין, לניתוב דעת הקהל לטובת מפלגה או איש פוליטי זה או אחר.

כאשר צירף ראש הממשלה משה שרת את יריבו דוד בן-גוריון כשר ביטחון לממשלתו אשר אישרה את פעולת התגמול בעזה, כתב שרת ביומנו המפורסם: "צר לי, אך התגמול ייזקף לזכותו של בן-גוריון".

ייחוס, אמיתי או מדומה, של זיקה בין שימוש בכוח ופוליטיקה, בעיקר ערב בחירות, ליווה, למשל, את מנחם בגין, שהורה על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ערב בחירות 1981. או את שמעון פרס, שלפני בחירות 1996 אישר לחסל את מהנדס האינתיפאדה, "המהנדס", יחיא עייאש, ולאחר מכן הורה על מבצע "ענבי זעם" נגד החיזבאללה בלבנון.

נעזוב לרגע את העובדה שבמקרה זה גררו ההחלטות פיגועי התאבדות, פיגועי טרור המוניים, שגמרו את פרס, ואת העובדה שהתוצאה שייכת יותר לגורל העגמומי של פרס מאשר לגורל הקשר בין מבצעים צבאיים ופוליטיקה.

מנקודת מבט פוליטית, די נחותה, אין לדעת כרגע לטובת מי ולרעת מי ישחק המבצע הזה, או בלשון התקשורת, מרוויחים ומפסידים. אך אין ספק שניתוק קשר-עין ממטרתו העיקרית, יגרום בין השאר גם למה שוועדת וינוגרד כינתה במלת ביקורת אחת, "דשדוש".

השבוע אהבו לשחק עם המילים: גראד, וינוגרד, מסגראד (מסגד עם גראדים) ועזהגראד (מתחרז עם לנינגרד). המילים מוצו, המטרות הושגו, החמאס הוכה מכה קשה, חרף דברי הרהב והאיום. ראש השב"כ דיווח לממשלה, שמפקדיו, שלא הצליחו לברוח אל מחוץ לרצועה, התחפשו לרופאים ולאחיות בבתי חולים.

זה הרגע ליזום הפסקת אש. ישראל מספיק חזקה כדי להרשות לעצמה להיות היוזמת. *

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988