רומנטיקה זולה

הפולקלור הבריטי הידוע מספר על הקבוצת הקטנות עם הדוורים, הרתכים והחלבנים שמעיפות את הגדולות מהגביע האנגלי. רק שבפועל, גם בליגות הנמוכות משחקים בעיקר מקצוענים. והסנסציות? הולכות ונעלמות

לא מפסיקים להקרין את הפרסומות האלו ברחבי אנגליה. באחת מהן, חלבן עם כובע לבן ומעיל סוחב חבילת בקבוקי חלב, ומצליח להימנע מתאקל של כדורגלן קשוח באצטדיון כדורגל מפוצץ. הסלוגן: "הגביע האנגלי: המקום שבו כל האנשים שווים".

בפרסומות אחרות בסדרה, ניתן לצפות בכבאי וברתך נאבקים על המגרש עם סופרסטארים. כל הקידומים האלו הם לגביע האנגלי, ואם להיות ספציפים יותר - הם מכוונים למסורת קטילת הענקיות שמייחדת אותו. קטילת הענקיות השנתית נפתחה רשמית שלשום (שבת), עם כמות שיא של שמונה קבוצות שאינן מהפרמיירליג שהתמודדו בסיבוב השלישי של הגביע.

כמו הכריסמס, שמתרחש בדיוק לפניה, קטילת הענקיות בגביע האנגלי הומצאה על-ידי הוויקטוריאנים ובסופו של דבר צמחה למסורת אנגלית אדירה. אנגלים רבים יכולים לתת דוגמאות לקבוצות של חלבנים, כבאים ורתכים שטבחו בקבוצות עשירות ומקצועניות: יאוביל עשתה את זה לסנדרלנד ב-1949, הראפורד לניוקאסל ב-1972, היסטון ללידס לפני כמה שבועות. למרות זאת, כמו כל המסורות האנגליות האדירות, קטילת ענקיות מבוססת על מיתוסים.

מיתוס מספר אחד: אנשים אנגלים פשוטים הם עדיין חלבנים וכבאים.

כל המדינה התרגשה כשהתברר שכובש שער הניצחון של היסטון מול לידס, מאט לאנגסטון, הוא דוור. הרי זוהי חלק מהמסורת - קוטלי הענקים הם בעלי מקצועות פשוטים, שהיו נפוצים לפני מלחמת העולם השנייה. כמו כל המסורות האנגליות האדירות, קטילת הענקים אמורה לסמל את אנגליה שאף פעם לא משתנה.

לתת לקוטלי הענקים את התפקיד של אנשים פשוטים ושל אנשים עניים, זו האסטרטגיה שהולכים עליה הפרסומאים. "יש כאן אלמנט של השפלה", מסביר סיימון וקסנר, מנהל קריאייטיב במשרד הפרסום BBH, שאחראי לפרסומות הנ"ל. "הרקע הוויזואלי יותר מלהיב אם אנחנו מראים אנשים פשוטים מנצחים כוכבים מיליונרים". אך עם זאת, פרסומת החלבן מסגירה את ההצגה שמנסים ב-BBH להציג: אף אחד לא לובש תלבושת חלבן כזאת כבר כמה עשורים. גם החלבנים. ולרוב הבריטים המודרנים יש עבודות מודרניות. למרות זאת, אתה אף פעם לא תשמע על מעצב אתרי אינטרנט שכובש בגביע.

מיתוס מספר 2: קוטלי הענקים הם אנשים רגילים, והם בכלל לא שחקני כדורגל מקצוענים.

הראפורד שניצחה את ניוקאסל ב-1972 מוזכרת ברומנטיות כקבוצה של כפריים. אבל מי שכבש את שער הניצחון, ריקי ג'ורג', מספר: "כולנו היינו שחקני כדורגל מקצוענים במשרה מלאה. אני הייתי הצעיר ביותר, בן 25, וכל יתר החברים לקבוצה היו חבר'ה מקצועניים לגמרי. באופן די ביזארי, ככל שאתה מתחיל לרדת בסולם ובקבוצות שאתה משחק בהן, אתה מקבל את ההזדמנות להראות למשפחה שלך למנג'רים שרצו להיפטר ממך, שאתה שחקן ראוי. דווקא זה מדרבן אותך להמשיך ולשחק".

בעניין הזה, וקסנר מוסף כי להבדיל ממה שחושבים, "שני שלישים מהמועדונים הבכירים ב-non-league football (ליגת חמישית ומטה), היו שחקנים מקצוענים לכל דבר. זה בהחלט מפתיע. ככל שיורדים משם כלפי מטה, כבר אפשר למצוא אנשים שעובדים כדוורים, אבל אפילו הם מקבלים כסף כדי לשחק. אלו שחקנים מקצוענים, וזה מסביר את העובדה מדוע המון קבוצות מליגות כאלה מנצחות לאורך השנים".

ש כאן הקבלה לכוכבי ריאליטי, שבסופו של דבר חלק גדול מהם גומרים כמנקי חלונות או זמרים שהיו להם חוזים עם חברות תקליטים אבל מעלם לא הצליחו לפרוץ.

מיתוס מספר שלוש: קוטלי ענקיות תמיד יישארו כחלק מהמסורת האנגלית.

למען האמת, קוטלי הענקיות לאט לאט מתים. זה קורה במקביל לכך שמועדוני הכדורגל הופכים היום לעשירים יותר וכמעט בלתי ניתן להפתיע אותם. סטפן סזימנסקי, פרופסור לכלכלה בבית ספר למינהל עסקים בלונדון, מציין: "אם נקבע שקוטלות ענקים הן כאלו שמנצחות קבוצה שמצאת לפחות שתי ליגות מעליהן, הרי שבשנות השבעים היו בממוצע ארבע קוטלות ענקיות מדי עונה. אבל בשנות התשעים כבר ירד המספר לשתיים בלבד, בגלל שהמועדונים הגדולים רוכשים כמעט כל כישרון שנראה לעין".

בקיצור, ההגדרה הזאת של קוטלות ענקים מתאימה יותר לאנגליה שוויונית, חובבנית וכפרית: מדינה שבה החלבנים ממהרים לסיים את הבוקר שלהם כדי לרוץ ולעלות על בגדי משחק ולפרק את מנצ'סטר יונייטד. ברור שהמדינה הזאת כבר לא קיימת עוד.

אבל כמו הרבה עניינים שקשורים למסורת, המיתוס של קוטלות הענקיות עדיין חי בגלל שאנשים בסופו של דבר עושים מזה כסף. ג'ורג', כובש השער ההוא שמיהר לבטל את המיתוס, מתקן את עצמו: "אני לא צריך להתלונן".

הוא לא צריך להתלונן כי בזכות אותה מסורת ומיתוס שהפכו אותו ל"קוטל ענקים" בינואר לפני 37 שנים, הוא מודה כי "חיי השתנו". הוא עזב את בית הספר בגיל 16, ולא הצליח להיות כדורגלן מקצועני, אבל השער ההוא מול ניוקאסל הפך את השם שלו למותג. אחרי אותו שער הוא פתח עסק ללבוש ספורט שרץ 20 שנה, כתב אוטוביוגרפיה, ואחר כך הפך לעיתונאי. "חשבתי שיום אחד הכל יישכח, אבל זה לא מפסיק להפתיע אותי: זה נמשך ונמשך. הייתי מאוד רוצה לחשוב שהייתי מצליח בכל מה שעשיתי גם בלי השער ההוא, אבל אני מודה שזה בהחלט מאוד עזר. בגלל שהשם ריקי ג'ורג' לא היה אומר כלום לאף אחד בלי השער ההוא".

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט

צרו איתנו קשר *5988