גם באמריקה מחשיכים מסכים

סיפורים מאמריקה: עונת הפלייאוף ב-NFL הייתה תמיד סמל לאיתנות של תעשיית הספורט האמריקנית, אבל לא עוד ; וגם: עד לאיזה תהומות יכול להידרדר שחקן אמריקני שחזר מאירופה כדי להגשים את חלום ה-NBA

יש כרטיסים, אין שידור

קחו קלישאה: עונת הספורט הכי חמה בארצות הברית נחשבת באופן ברור לתקופת הפלייאוף ב-NFL. לאחרונה שיכללו בארצות הברית את הקלישאה כדי להמחיש את העוצמה של ליגת הפוטבול, ובתרגום חופשי היא הולכת פחות או יותר ככה: אם יש משהו שהציבור האמריקני לא יחסוך בו גם בתקופת המשבר הכלכלי הנוכחי, זה על הפוטבול.

השבוע התברר שאפשר לזרוק את הקלישאה לפח. המשבר האמריקני הגיע לספורט, הגיע ל-NFL, ועושה שמות בליגה הזאת גם כשמדובר בשלבי ההכרעה ובפלייאוף.

הסיפור הוא כזה: בסוף השבוע הקודם הוציאה הנהלת ה-NFL הודעה לפיה היא נאלצת להפעיל את הנוהל שהיא עצמה קבעה לפני 35 שנה, שאומר שמשחקים שאליהם לא נמכרו כל הכרטיסים 72 שעות לפני תחילתם, לא ישודרו בטלוויזיה בערים המארחות והמסך של הרשתות המקומיות שאמורות לשדר את המשחק יוחשך בזמן המשחק. המהלך נובע כמובן מתוך הרצון של הליגה למנוע מצב שתושבי העיר יעדיפו את השידור הטלוויזיוני ולא יגיעו לאצטדיון. כך יצא שמשחקי ה"וויילד קארד" (המשחק על הכניסה לפלייאוף) בין מינסוטה וייקינגס לפילדלפיה איגלס, ובין אריזונה קרדינלס ואטלנטה פלקונס לא היו אמורים להיות משודרים במינסוטה ובאריזונה ובסביבותיהן, מאחר שהוייקינגס והקרדינלס לא הצליחו להכריז על סולד-אאוט. זאת למרות שהערך הנקוב על הכרטיסים שנותרו עמד על 80 ו-160 דולר, מחיר סביר מאוד למשחק פלייאוף.

כמה רע המצב אפשר להבין מהעובדה שהקרדינלס לא אירחו משחק פלייאוף מאז 1947, ועדיין הציבור העדיף שלא להשקיע עוד כמה עשרות דולרים.

בסופו של דבר הן קיבלו הארכת זמן (הקרדינלס קיבלו שתי הארכות), וממש עם תום "פקיעת האולטימטום" הצליחו לעמוד ביעד והמשחק שודר. איך זה קרה? קודם כל בזכות לחץ גדול מאוד של הקבוצות על המפרסמים לרכוש כמויות של כרטיסים למשחק. אבל בלא מעט מקרים מי שמשלם את המחיר הן רשתות הטלוויזיה עצמן. הן אלו שמוכרות זמן פרסום, ואחרי שברגע האחרון מתברר להן שהליגה עומדת להחשיך להן את המסך, הן רצות לקנות את הכרטיסים הנותרים. השנה נרשמו לא מעט מקרים בעונה הסדירה שבהם רשתות השידור והספונסרים רכשו ברגע האחרון אלפי כרטיסים למשחקים.

אבל לא תמיד זה עובד. תשעה משחקי NFL נאסרו העונה לשידור בערים המארחות, בגלל שלא היו סולד-אאוט. הקהל של דטרויט ליונס, שהתייאש מהקבוצה בחלק השני של העונה, הפסיק להגיע וכך קרה שבעיר דטרויט ובסביבותיה, הוחשכו המסכים בחמישה מתוך ששת המשחקים האחרונים של הליונס העונה.

מי שעד היום לא סולח להנהלת ה-NFL על החוק הזה הם תושבי בפאלו. ב-1993 נאלצו תושבי העיר להחמיץ את אחד מהקאמבקים הגדולים בתולדות ה-NFL, כאשר בפאלו בילס חזרו במשחק ווילד-קארד מפיגור של 32 נקודות במשחק מול יוסטון אוילרס. באותה שעה נאלצו תושבי בפאלו לחוות את אחת ההיסטוריות הגדולות של הקבוצה שלהם כשהם צמודים למקלטי הרדיו.

ג'ונגל פיתוח

לא מעט שחקנים מאירופה ויתרו על הרבה מאוד כסף העונה, כדי לחתום בחוזה מינימום ב-NBA. למשל, וויל סולומון שמשחק בטורונטו עבור 711 אלף דולר ברוטו, שמשאירים לו במקרה הטוב 450 אלף נטו. גם אלכס אקר, ששיחק בשנתיים האחרונות באולימפיאקוס ובברצלונה, היה יכול לחגוג הקיץ בשוק האירופי עם חוזה של מעל מיליון וחצי דולר נטו, אבל הוא העדיף לנסות את חלום ה-NBA והשיג חוזה בדטרויט פיסטונס. דבר אחד הוא לא לקח בחשבון, שהקריירה המחודשת שלו ב-NBA תהיה שכפול מדויק לניסיון הקודם שלו שם.

אחד הדברים שהחבר'ה האלו הכי חוששים ממנו הוא העובדה שלמרות שהם משיגים חוזה מובטח, הקבוצה שלהם יכולה על פי חוקי הליגה בכל רגע נתון להעביר אותם ללא שום התראה לקבוצת הבת שמשחקת בליגת הפיתוח (ה-NBA D-League). תסריט הזוועה הזה הוא כמובן ברור: בליגה הזאת משחקים שחקנים עם חוזי מקסימום של 35 אלף דולר לעונה. ומהאולימפוס של מלונות היוקרה והטיסות של ה-NBA נוחתים בין לילה למצב של טלטולים באוטובוסים, וחדרים במלונות בינוניים אותם הם חולקים במקרה הטוב רק עם עוד חבר אחד לקבוצה.

זה גם מה שקרה לאקר. לפני שנתיים, בעונת הרוקי שלו (2005/06) במדי דטרויט, אחרי חמישה משחקים החליטו הפיסטונס לשלוח אותו לליגת הפיתוח, כשהסיבה היתה פחות מקצועית ויותר חברתית - אקר היה אמור להיות "האח הגדול" של אמיר ג'ונסון, שחקן מוכשר מאוד אבל בעייתי בהתנהגותו, שהפיסטונס החליטו לשלוח לליגת הפיתוח כדי שיירגע קצת. אקר היה אמור להיות החונך של ג'ונסון, עם הבטחה שכאשר הילד יירגע השניים יחזרו לפיסטונס.

אקר הצליח במשימה. ג'ונסון נרגע וחזר לפיסטונס. אבל אקר שסיים את משימת החניכה שלו מצא את עצמו באירופה.

בסוף השבוע שעבר שוב קיבל אקר הודעה מפתיעה. הפעם הודיעו לו ראשי הקבוצה שהם שוב שולחים אותו לליגת הפיתוח, לקבוצת פורט וויין מאד אנטס, כשגם הפעם הוא יוצא עם חניך בעייתי מאוד ומוכשר מאוד: הרוקי וולטר שארפ. שארפ נחשב לאתלט יוצא דופן, אבל עם בעיות שמונעות ממנו לממש את הפוטנציאל. הוא סובל מהפרעות שינה שמונעות ממנו לקום בבוקר, או שגורמות לו להירדם באמצע היום. בתקופת המכללה הוא נעצר לא פעם על קטטות, והשיא היה בתקרית ירי במועדון לילה במהלכה נורה בבטנו.

חוקי ה-NBA מגינים על השחקנים שיורדים לליגת הפיתוח בכך שהם קובעים כי שחקן שיורד אליה ממשיך בכל מקרה לקבל את חוזהו המלא. החוק גם מתיר לקבוצה להוריד שחקן לליגת הפיתוח 3 פעמים במהלך עונה, ללא שום התראה. מאז החלה העונה הנוכחית לפני חודשיים וחצי, 17 שחקנים מה-NBA כבר הורדו לליגת הפיתוח. חלקם שחקנים שנבחרו בעונה שעברה בסיבוב הראשון בדראפט. מרקוס פייזר שנבחר בדראפט של 2000 במקום הרביעי, את החותם הגדול השאיר בליגת הפיתוח כשנבחר בעונת 2005/06 ל-MVP של הליגה הזאת.

ומה מלמד סיפור "המדריך החברתי" של אקר? שביחד עם סיפורים של לא מעט שחקנים שוויתרו באירופה על כסף גדול ומתייבשים היום על הספסל ב-NBA, לא מעט שחקנים אירופים או אמריקנים צריכים לחשוב טוב טוב מה יכול לקרות להם לפני שהם רצים לליגה הנוצצת של דייויד סטרן.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט