פרידמן: "החלטת בג"ץ בעניין סמכות החנינה נוגדת את התפיסה החוקתית של המדינה"

שר המשפטים, דניאל פרידמן, מתנגד להחלטת בג"ץ הקובעת כי לנשיא המדינה סמכות בלעדית במתן חנינה לאסיר, וכי על שר המשפטים לחתום "חתימת קיום" ולאשרר את החנינה מבלי שיקול-דעת. זאת, כל עוד המידע הרלוונטי היה בפני הנשיא. פרידמן פנה היום (ד') לבית המשפט העליון בבקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שקבע סמכות בלעדית לנשיא בחנינות.

החנינה היא אחת הסמכויות הבודדות, שבהן יש לנשיא שיקול-דעת, אך היא טעונה "חתימת קיום" של שר המשפטים. על-פי הנוהג, מחלקת החנינות במשרד המשפטים אוספת את החומר בעניין האסיר, מעבירה אותו לשר המשפטים בצירוף המלצתה המקצועית, והשר מאמץ את המלצתה ומעבירה לנשיא. לאחר שהנשיא מאשר את החנינה, השר מוסיף "חתימת קיום" לאישור סופי.

לטענת פרידמן, דעת הרוב בפסק הדין קבעה הלכה הנוגדת את הגישה השלטת בדין הישראלי מאז קום המדינה, לפיה שר המשפטים עורך בדיקה מהותית ומפעיל שיקול-דעתו בטרם יחתום "חתימת קיום" על חנינות. לדבריו, גישה זו באה לידי ביטוי בפסקי דין של העליון ובהיסטוריה החקיקתית של המדינה, וכן בפרקטיקה הנוהגת ובהנחיות.

לדברי פרידמן, החלטת העליון אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה החוקתית של מדינת ישראל ועם מנגנוני האיזון והבלימה הקבועים בה, והיא מבטלת את אמצעי הבקרה שבחוק יסוד הנשיא. לטענתו, היא הופכת את סמכותו הרגישה של הנשיא להתערב בפסקי דין של הרשות השופטת לסמכות בלעדית ואבסולוטית.

בבקשה לדיון נוסף - שהוגשה באמצעות עוה"ד אילאיל אמיר, עוזרת ראשית לפרקליט המדינה, ואסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות - טוען פרידמן כי העליון הפך את הגישה הנוהגת בעניין החנינות, מבלי שנשמעה עמדתה של המדינה בפסק הדין הקובע הלכה חוקתית בעלת חשיבות מדרגה ראשונה. לדבריו, פסק הדין התקבל גם מבלי שהוצא צו על תנאי ומבלי שהתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין.

לבני סירבה

הבקשה לדיון נוסף הוגשה על פסק דין שהתקבל ב-23 בדצמבר בדעת רוב השופטים, אדמונד לוי וד"ר יורם דנציגר, מול עמדת המיעוט של אליקים רובינשטיין.

פסק הדין עסק בניר זוהר (לשעבר ניסים צרפתי), שהורשע ב-1996 ברצח ואונס, ובמהלך מאסרו ביצע עבירות נוספות, שבגינן נגזרו עליו עונשי מאסר נוספים. ב-2005 קצב הנשיא לשעבר, משה קצב, את עונשו של זוהר ל-32 שנות מאסר בניגוד לעמדתה של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שסירבה לאשרר את החנינה.

לבני גילתה שהנשיא הסתמך על עובדות שונות מאלה שהיו ידועות לה (שיפור בהתנהגותו של האסיר). גם שרי המשפטים שכיהנו אחרי לבני סירבו לחתום על החנינה, ובעקבות כך עתר זוהר לבג"ץ בבקשה להורות לשר המשפטים להוסיף את חתימתו לזו של הנשיא, או לחילופין לקבוע שקציבת העונש תקיפה גם בלא חתימת הקיום של השר.

"כבוד הודר"

פסק הדין, שנכתב על-ידי השופט לוי, קבע כי חתימת שר המשפטים נועדה להוסיף למסמך של הנשיא "כבוד והדר" ולא ערך מוסף להליך החנינה. לדעת לוי, חתימתו של שר המשפטים נועדה להבטיח כי כל הפעולות המקדימות לחנינה, להן נדרשים גורמי המינהל, התקיימו כסדרן וכל החומר הרלוונטי הועבר לעיונו של הנשיא לצורך ההכרעה. לכן, קבע פסק הדין, כי אם יתברר שבידי הנשיא היה המידע הרלוונטי, הרי ששר המשפטים חייב לחתום על החנינה ללא שיקול-דעת.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר שב"חתימת הקיום" יש משום סוג של בקרה על הליך החנינה, בין השאר, אם לא התערבו בהחלטה שיקולים זרים.

פרידמן מציין בבקשתו כי החלטת קצב בעניינו של זוהר הצטרפה לחשדות לאי סדרים בטיפול בית הנשיא בבקשות חנינה, בגינם נפתחה חקירה פלילית נגד קצב, אך התיק נסגר בהיעדר ראיות מספיקות. (דנג"ץ 10021/06).