צלמת המלחמות היידי לוין: "כשאני בעזה, אני מרגישה שהקולגות הפלסטינים שומרים עליי"

בסוף אותו יום התנדבה להראות לי את הדרך מהבית שבו התארחנו אל מחסום חוורה, שנמצא בפאתי העיר בואכה צומת תפוח. בנוסף לחששות הטבעיים שליוו אותי, נאלצתי לשים את מבטחי בידיה של אישה מערבית לבושה בשמלה אופנתית קצרה. הנסיעה במורדות הכבישים הצרים והתלולים בתוך שכם, בעוד אנו מוקפים במבטיהם התמהים של העוברים והשבים, הייתה מפחידה ומורטת עצבים.

לבסוף הגענו למחסום. תור ארוך של מכוניות התקדם לאטו, ואז השיירה נעצרה. אני נמלאתי חרדה ונעלתי את הדלתות והחלונות ברכב, ואילו לוין יצאה מהרכב והתקדמה ללא כל חשש בין הרכבים הממתינים. כעבור זמן קצר חזרה, נשענה על גג הרכב, וביקשה שאפתח את החלון. "עושים עכשיו במחסום תרגיל חטיפת חייל", הסבירה, "אבל היום זה לא מה שהיה פעם, זה השתפר מאוד. פעם יכולת לחכות כמעט שלוש שעות - היה פה בלגן רציני".

הייאוש שבו דיברה על ההמתנה האינסופית במחסומים הזכיר תלונה של נהג שנתקע בפקק תנועה בתל אביב. אולי זה בגלל שהיא רגילה להסתובב בשטחי יהודה ושומרון, ומתהדרת בהיותה אחת מהצלמים המערביים הבודדים שעדיין נכנסים לעזה.

צלמים ישראלים וזרים מפחדים להיכנס לשם, ואילו את בוחרת לצלם בעזה ובגדה כבר שנים, ולא קרה לך כלום. איך את מסבירה את זה?

"קודם כל, אני פשוט בת מזל. שנית, יש לי נהג מדהים בשם אשרף, אדם מאוד מוכר בעזה, והוא מאוד מגונן. חמש פעמים בשבוע הוא מתקשר לשאול מה מצב המשפחה שלי, מתבדח ואומר שאני אשתו השנייה. מרגע שאני חוצה את מחסום ארז, האנשים שעוזרים לי לסחוב את ציוד הצילום שלי שואלים 'את קשורה לאשרף?', וכשאני משיבה שכן, מיד עושים לי כבוד. ייתכן שבלעדיו הייתי נהרגת.

"מעבר לזה, כשאני נמצאת בשטחים ובעזה, אני מרגישה שהקולגות הפלסטינים שומרים עליי, תמיד מתקשרים לדעת אם הגעתי הביתה בשלום".

את חושבת שהם מגוננים עלייך בגלל שאת אישה?

"אני לא חושבת שזה קשור, כי כבר חטפו עיתונאית בעזה ביחד עם עוד שלושה גברים. זה קשור לאישיות שלי, ואולי זה גם עניין של מזל או של התמדה - אנשים מכירים אותי, ורגילים לראות אותי הרבה שנים. אולי זה בגלל הנהג שלי, ואולי זה פשוט כי לא הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, כדי שיקרו הדברים האלה".

למה בחרת בכיוון הזה? את מכורה לסכנה?

"תמיד התעניינתי באנשים בצורה אנתרופולוגית. כשהייתי ילדה בבוסטון גדלתי בפרבר שקט ויוקרתי, ושנאתי את זה. לכן הסתובבתי בשכונות רעות - זה סקרן אותי מאוד. גם באוניברסיטה לקחתי קורס ולמדתי על כל השכונות הקשות בעיר וההבדלים האתניים. עניין אותי מאוד להכיר את האחר".

לוין, 45, היא אחת הנשים הבודדות שאפשר לכנות צלמת מלחמה או צלמת קרבית. בתיק העבודות המרשים שלה ישנם תצלומים מרהיבים ומזעזעים של חילופי ירי בין צה"ל לפלסטינים, אזורי מגורים שנמצאים תחת הפגזת ארטילריה כבדה, וגם אוטובוסים מפורקים ומלאי דם אחרי פיגוע.

באוגוסט האחרון היא נסעה לגאורגיה השסועה, ותיעדה את הקרבות בעדשתה. "הקולגות שלי בקווקז לימדו אותי שלאף אחד שם לא אכפת אם עיתונאי ייהרג או ייפצע. זה לא ישפיע על הרוסים, וגם לא על הגאורגים", היא מספרת. "הכרתי עיתונאים ששדדו אותם, לקחו להם את הרכבים ודברים כאלה, זה היה לא נעים. חששנו שדברים כאלה יקרו לנו".

מי שדד את העיתונאים, הרוסים או הגאורגים?

"בעיקר מליציות מקומיות שהשתייכו לחבלים הבדלניים שנתמכו על ידי הרוסים. הם לבשו מדים של הצבא הרוסי, אבל לא היו רוסים".

העיתונות הישראלית היתה פרו גאורגית. איך ראית את זה מנקודת המבט של צלמת זרה?

"הגעתי לסקר את האירועים מהצד הגאורגי, ולא ניסיתי להיות בעד צד כזה או אחר בסכסוך, אבל נראה היה שהרוסים איבדו כל רסן. שהיתי שם כעשרה ימים, ורוב העבודה הייתה עם פליטים. ליוויתי אותם בבריחה מהעיר גורי לכיוון הבירה טיביליסי - משפחות מורחבות של חקלאים על טרקטורים פשוט ברחו מהבתים. זה הזכיר לי מאוד את מה שקרה בקוסובו - גם שם הייתי".

"גברים מאוימים ממני"

לוין הגיעה לישראל מבוסטון עוד לפני שמלאו לה 20, כדי להתנדב בקיבוץ למשך זמן קצר ("ההורים שלי ציפו שאחזור מקסימום אחרי חצי שנה"). את הקריירה התחילה בדרום לבנון ב-1983, ומאז היא נמצאת בכל צומת מרכזי הקשור למציאות המדממת של אזורנו.

פגישתנו השנייה נערכה בבית קפה תל אביבי אופנתי, ביום שישי אחר הצהריים. "להיות בתל אביב ביום שישי זה חדש בעבורי", אמרה בחיוך, "בשמונה השנים האחרונות מצאתי את עצמי בעיקר בהפגנות בגדה או בעזה. לפני כמה זמן הילדים שלי לקחו אותי לאכול בנמל תל אביב, ואני שאלתי את עצמי מתי כל זה קרה - לא ידעתי שאזור הנמל הפך למקום בילוי".

דרוש הרבה אומץ לעבוד במקצוע שלך?

"אני יכולה להיות מאוד אמיצה בעבודה. זה לא אומר שלפעמים אני לא מפחדת. אבל הפחד שלי להתגרש, לדוגמה, היה הרבה יותר גדול. בעבורי, לפרק משפחה זה משהו שדורש יותר אומץ. עכשיו, כשאני פרודה, הכי מפחיד אותי שגברים ירגישו מאוימים מאחת כמוני, במקצוע כמו שלי. זה עלול לפגוע להם בגבריות".

אולי זה מפני שסוג העבודה שלך מזוהה מאוד כגברי.

"אולי יש לי עבודה של גבר, אבל אני חושבת שאני ניגשת להרבה סיפורים כאישה. בשנה האחרונה הרגשתי שאני צריכה להתרחק מאקטואליה, ועשיתי פרויקט על פליטים עירקים בירדן, בסוריה ובשבדיה. עשיתי את זה יותר בשביל עצמי. הייתי צריכה להתרחק, בגלל שהאנרגיות פה שואבות.

"אחרי שאני מסיימת לצלם אני לא עולה על מטוס, חוזרת לאיזו מדינה נייטרלית, ושוכחת את הכול. אני מצלמת פיגוע, וחוזרת הביתה, לשוהם. הבת שלי אומרת לי שהיא הולכת לקניון, ואני צילמתי פיגוע התאבדות לפני חמש דקות. בתקופה שאוטובוסים התפוצצו כל הזמן, ביקשו ממני לעשות סדרת צילומים שתעביר את החוויה של מה זה להיות באוטובוס בירושלים. זה הפחיד אותי יותר מלצלם בעזה ובשכם".

למה?

"אי אפשר להיפטר מהמראות של פיגוע או מהריחות של הבשר החרוך. זה פשוט לא יוצא לך מהראש".