פרופ' עלי זלצברגר: "מקצוע המשפטים בישראל נמצא במשבר הכי גדול שלו"

הבית > קיצי וקיקה, ספרינגר-ספניילים ארוכי אוזניים ונלהבים, הם הראשונים לקדם את פני האורחים בביתם של פניה ועלי זלצברגר בזכרון-יעקב. הבית ממוקם בקצה רחוב הולנדי-ציורי, על אחד הצוקים של הר הכרמל, עם נוף הרים מוריקים שמקיף אותו מכל עבריו. על המדרגות המובילות לכניסת הבית פזורים עלי כותרת של פרחים שנשרו מהעצים המסוככים עליהן, המשלימים את הפסטורליות הנשקפת מכל עבר.

בתוך הבית שולט אי-סדר קל, ושיערות של קיצי וקיקה מעטרות את הספות ואת בגדיו של בעל הבית. "גדלתי בבית יקה, ואי הסדר בבית זה כנראה אחד ממדדי המרד שלי", אומר זלצברגר בחיוך. למרות צינת ההרים הצפונית המקפיאה שחודרת אל הסלון האינטימי מוויטרינה פתוחה המובילה לגינה, אח הברזל המעוצבת שבסלון כבויה. "אני ירושלמי במקור, כך שאף פעם לא קר לי", אומר בעל הבית.

קיצי וקיקה משחקים עכשיו בגינה. על דק מעוצב בקצה הגינה, ממש על קצה הצוק, ממוקם ג'קוזי גדול, שהמשתכשכים בו יכולים להשקיף גם אל ההרים וגם אל רצועת ים כחולה-ירקרקה הנגלית מכיוון מערב. הנוף מסביב ראשוני, והשקט ממכר.

"היתה פגיעה ישירה בבתים באשדוד ובאשקלון. אין הרוגים אך המצב מאוד קשה", מפירה פניה המודאגת את השלווה, כשהיא מגישה לעלי תה אגסים וג'ינג'ר, ומעדכנת אותו על מצב הלחימה בדרום. זמן קצר אחר-כך יוצא הפרופסור למשפטים לאוניברסיטת חיפה, שם יפגוש סטודנטים ערבים ויהודים שלומדים זה לצד זה בפקולטה שלו.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בירושלים. אמי, ילידת גרמניה וניצולת שואה, הייתה עובדת-סוציאלית, מרצה באוניברסיטה העברית ומאוחר יותר גם עסקה בפוליטיקה מקומית, כסגניתו של טדי קולק. המפגש הראשון שלי עם עולם המשפט היה במשפט אייכמן, שבו אמי העידה, כעדת מפתח. אייכמן בא לראיין אותה ואת אחותה אישית, לפני שהן נשלחו לגטו טרזינשטט. הוא שאל אותן אם הן יודעות על 'הפתרון הסופי'. היא העידה במשפטו, שיש לו קשר אישי לשואה ושהוא ידע על הכול. אבי יליד ירושלים, רופא-גינקולוג, שיילד חצי מילדי ירושלים של הדור שלי. יש לי אחות אחת, צלמת שעוסקת גם בתחום המדיטציה.

"הוריי היו מאוד חמים וליברליים. על אף שאמי ניצולת שואה, לא היו בבית שום סימפטומים של ניצולי שואה. היא דיברה על מה שהיה באופן לגמרי פתוח, סיפרה לנו סיפורים מהמחנות, כך שלא היינו 'דור שני' במובן הכבד של המילה. בית הוריי היה בית מאוד ערכי ובית של ספר. אמי גדלה בבית מאוד דתי, ובעקבות השואה היא התפקרה לגמרי, אבל בבית היו הרבה מאוד ספרים, כולל ספרי קודש, שהיא הביאה מביתה בפרנקפורט. היה לנו הול גדול בכניסה לבית, שכולו היה ספרייה. לא הייתי תולעת ספרים, אבל גדלתי באווירה אינטלקטואלית וערכית.

"לאורך כל השנים הייתי תלמיד טוב וחברותי. הייתי בצופים ושיחקתי עם חברים בשכונה, כמו כולם בירושלים של פעם. המסלול שלי לבית-הספר עבר דרך בית הנשיא, ששכניו היו עוצרים אותו ברחוב מדי פעם ומשוחחים איתו, ודרך רחוב בן-מימון, שבו שכן משכן ראש ממשלה. הכול היה בשכונות שלנו. באותה תקופה חשבתי שאהיה שחקן. זה היה חלום הילדות שלי. שיחקתי בתסכיתי רדיו בקול ישראל. בתוכנית 'לאם ולילד' באולפן הילדים הירושלמי, שהיה לפני עידן הטלוויזיה.

"בגיל 18 התגייסתי לחיל המודיעין. במהלך השירות הצבאי אפשרו לנו ללמוד ונרשמתי לתוכנית ללימודי תואר ראשון כללי במדעי החברה. בין השאר, לקחתי קורס בחירה במבוא למשפט. פתאום התגלו לי קסמיו של עולם המשפטים. כשהשתחררתי, לא התלבטתי כמעט, ונרשמתי ללימודי משפטים בפקולטה בירושלים.

"התמחיתי בבית המשפט העליון אצל השופט אהרן ברק, לפני שהיה נשיא, ואצל דורית ביניש, שהייתה אז סגנית פרקליט המדינה. במהלך השנה הראשונה של ההתמחות למדתי גם בסטודיו למשחק 'ניסן נתיב', שפתח אז סניף בירושלים. זו הייתה שנה מופלאה. למדנו בתיאטרון ירושלים, ויכולנו להישאר בערבים כדי לראות את ההצגות מאחורי הקלעים. באותו זמן, היה ברור לי שאני לא הולך להיות עורך-דין ולא הולך לפרקטיקה, אז עוד המשכתי להשתעשע ברעיון שאהיה שחקן.

"בשלב מסוים כבר לא יכולתי להמשיך לשלב בין לימודי המשחק להתמחות, והייתי צריך להחליט אם אני ממשיך את ההתמחות אצל השופט ברק, או ממשיך ללמוד ב'ניסן נתיב'. החלטתי להמשיך את ההתמחות, וזנחתי את קריירת המשחק".

הצפת המקצוע > "עורך הדין הממוצע, בוגר/בוגרת משפטים היום, הוא הגרוע ביותר מאז קום המדינה. השילוב של קפיטליזם חזירי עם פיקוח כושל של המועצה להשכלה גבוהה הביאו למצב שהפרופסיה המשפטית בישראל נמצאת במשבר הכי גדול שלה מאז קום המדינה, כי רמת לימודי המשפטים במכללות היא גרועה מאוד, כהכללה. אני לא יוצא נגד כל המכללות כמקשה אחת, אבל המכללות הפחות טובות גורמות להידרדרות המקצוע.

"הן מלמדות מאסות אדירות של סטודנטים, ובחלקן הדיקנים משתכרים על-פי ראש, לפי מספר הסטודנטים שהם מצליחים להביא ללימודים אצלן, אז הם רוצים להגדיל כמה שיותר את מספר הסטודנטים, ומקבלים כל מי שרוצה להירשם ללימודי משפטים. הם גם מאפשרים לסטודנטים לסיים את הלימודים, כי הם משלמים הרבה מאוד כסף, ויש 'אינטרס הסתמכות'. הפילטרים של לשכת עורכי-הדין לכניסה למקצוע לא מספקים, וככה המקצוע מוצף בבוגרים ובבוגרות שרמתם מאוד-מאוד בעייתית.

"אין לי בעיה עם זה שמספר עורכי-הדין הוא הגדול בעולם ביחס לאוכלוסייה, הבעיה היא האיכות שלהם. אני שומע משופטים שמופיעים בפניהם עורכי-דין שאי אפשר בכלל לתקשר איתם. לא במובן של ניתוח מתוחכם של החוק והמשפט, אלא ברמה של הבנה בסיסית של מה שמדברים איתם.

"איכות השירותים המשפטיים במדינה היא אינדיקטור חשוב להצלחה כלכלית שלה. אם איכות השירותים שלנו תמשיך להידרדר, בטווח הארוך היא תפגע בנתוני המקרו של הכלכלה הישראלית. עוד דבר בעייתי זה ההשלכה שיש למצב המקצוע על שלטון החוק. בכל המדינות הדמוקרטיות-המערביות הפרופסיה המשפטית היא תמיד החלוץ בהגנה על שלטון החוק ועל ערכי הדמוקרטיה. אם לשכת עורכי-הדין נתפסת על-ידי רוב גדול של עורכי-דין, שרמתם המקצועית בעייתית וגם אין להם מחויבות לערכים הללו, בטווח הארוך המצב הזה יוצר סכנה לדמוקרטיה בישראל.

"אמרתי את הדברים האלה בכנס בהשתתפות דיקני פקולטות למשפטים שהתקיים בסוף דצמבר, וחטפתי על-כך הרבה ביקורת. אמרו וכתבו עלי, שאני 'מתנשא', 'מדבר נגד האספסוף' ומתעלם מערכי השוויון. מספיק לראות איפה אני מלמד כדי להבין שאלה שטויות. אני גאה באוניברסיטת חיפה כי היא משקפת את פני החברה הישראלית, כמעט תמונת ראי שלה.

"מי שמבקר אותי יכול להסתכל על הפקולטה שלנו, שמשקפת את כל הקשתות והמעמדות בחברה. יש לנו 20% סטודנטים מוסלמים, וגם סטודנטים מהפריפריה, בעיקר הצפונית, שבאים מרקע סוציו-אקונומי לא פשוט, וכולם הגיעו לאן שהגיעו בעזרת ההישגים והיכולות שלהם, ולא בעזרת תשלום גבוה למכללה כלשהי. אפשר להיות שוויוני ולקדם אפליה מתקנת גם בלי לוותר על חתירה למצוינות ולאיכות. זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני".

פרנסה > "כמי שעוסק בניתוח כלכלי של המשפט, אני יודע שאין קשר ישיר בין עושר ב-ע' לאושר ב-א'. עשירי העולם הם לא בהכרח מאושרי העולם. זה עניין אישי, אבל אני מצאתי את עושרי ואושרי באותו מקום. לפעמים זה מקומם שבוגר טוב של פקולטה שלנו, שמתקבל להתמחות במשרד עורכי-דין מוביל, בש. הורוביץ או יגאל ארנון, מרוויח כשכיר, אחרי שנה-שנתיים, יותר מפרופסור באוניברסיטה. אבל עדיין, באופן מוחלט, המשכורות האקדמיות הן די טובות.

"כשהמסגרת מאפשרת לעשות דברים נוספים, לפחות יום בשבוע, אז מרצים עושים 'חלטורות אקדמיות' בחו"ל ובמוסדות פרטיים, וכך רוב חברי הסגל האקדמי בישראל חיים ברמה סבירה, אפילו יותר טובה מאשר מקביליהם באירופה. פרופסור באנגליה, בגרמניה, בצרפת או באיטליה, אם הוא לא עוסק בדברים נוספים, משתכר פחות מפרופסור ישראלי".

סדר יום > "יש טיפוסים של בוקר ויש של לילה. אני טיפוס של לילה. אני מתחיל את היום שלי יחסית מאוחר, אבל הוא נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. ברוב הימים אני קם בסביבות שמונה, ויוצא לאוניברסיטה בתשע בבוקר. מאז שמוניתי לדיקן 80% מהזמן שלי מוקדשים לניהול ולאדמיניסטרציה. סדר היום שלי עמוס בפגישות ובענייני ניהול של הפקולטה מול האוניברסיטה, המרצים והסטודנטים.

"אני מלמד פחות ממה שלימדתי לפני שהייתי דיקן, אבל אני אוהב ללמד ולא מוותר על זה. יש לי גם פחות זמן לכתיבה ולמחקר, אבל אני משתדל לא להזניח גם את זה. לפחות אחת לחודש יש לי נסיעה אקדמית לחו"ל, לכנסים ולוועידות. בשבע-שמונה בערב אני חוזר הביתה מהאוניברסיטה, מבלה קצת זמן עם הילדים, וחוזר לעבוד עד שתיים-שלוש לפנות בוקר".

ספורט > "אני לא מוותר על ספורט. אני שוחה, מתאמן בחדר כושר ומשתתף בשיעורי פילאטיס 4 פעמים בשבוע. כיוון שאני מעשן מדי פעם, לא מעשן כבד, אני מקפיד לשמור על כושר".

פנאי וטלוויזיה > "אני מאמין גדול באיזון בין עבודה-משפחה-פנאי. חשוב לי להקדיש זמן למשפחתי ולחברים הקרובים, שחלקם מלווים אותי עוד מילדותי בירושלים. אני אוהב לקפוץ למסעדה טובה פעם בשבועיים, לראות סרט או הצגה פעם בחודש, ולצפות בתוכניות בטלוויזיה. הכול במינון.

"אני לא רואה תוכניות ריאליטי. אני אוהב חדשות ותוכניות אקטואליה טובות, שאני שמח שהן קיימות עדיין בערוץ הראשון, כמו 'היום שהיה' בהנחיית עמנואל הלפרין. זו תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר שיש היום. אני רואה גם כמה סדרות קיץ קלילות, עם אשתי והילדים, כמו 'עקרות בית נואשות', את הסדרה 'חוק וסדר' וגם קצת סדרות מתח".

הומור שחור > "אני אדם שמח ואופטימי. אולי קצת יותר מדי אופטימי. אני לא לוקח את החיים בכבדות ולא חושב שצריך להיות רציני, כבד ואגרסיבי כל הזמן. אחת התכונות שמאפיינות אותי היא שימוש בהומור שחור. אני לא מספר בדיחות שחורות, אלא עושה לפעמים מתיחות ציניות. אני יכול להתקשר לקולגה ולהציג את עצמי כמישהו אחר, או למתוח מישהו עם סיפור מוזר. אני שחקן מתוסכל וזה בא לידי ביטוי".

קריירה חלופית > "יכול להיות שאני מזדקן, אבל היום אני שמח שלא הלכתי למשחק. זה נראה מקצוע קשה, מלחיץ ואני לא חושב שהייתי מסתדר עם החשיפה התקשורתית. סבי ואבי היו רופאים, אבל אני ברחתי מהגורל שלי להיות רופא. חשבתי שזה לא מתאים לי. ראיתי את אבי עובד קשה, באמצע הלילה, בלי שעות, ובשלב מסוים חשבתי שבחרתי במסלול המשפטי כדי לא ללמוד רפואה.

"אני לא רואה את עצמי לא שחקן ולא איש עסקים או עורך-דין צמרת, אז כנראה מצאתי את מקומי די טוב. יכול להיות שהאקדמיה המשפטית היא לא הדבר האידיאלי, ואולי הייתי צריך ללכת לכיוונים אחרים, אולי למדעים, לארכיאולוגיה או לפסיכולוגיה, אבל בסך-הכול אני מרוצה".

בעוד 10 שנים > "כנראה אהיה פחות או יותר באותו מקום. דיקן אני כבר לא אהיה, אז או שאהיה מרצה רגיל, או שאעשה תפקיד אחר באוניברסיטה. לפעמים אשתי ואני אומרים לעצמנו שיום אחד נפתח פאב על חוף הים, אולי אפילו בד-אנד-ברקפסט או חוות צימרים, אבל זה סתם חלום רומנטי, וסביר להניח שהוא יישאר בגדר חלום".

לא יודעים עליי > "מה שלא יודעים עלי לא אספר לאיש. יש לי צדדים אפלים שאנשים לא מכירים".

* רמז?

"כבר אמרתי יותר מדי. מספיק לדעת שיש לי צדדים אפלים".

רזומה > פרופ' עלי זלצברגר (49), נולד בירושלים ומתגורר בזכרון-יעקב. נשוי לפרופ' להיסטוריה, פניה עוז-זלצברגר, בתו של הסופר עמוס עוז, ואב לתאומים דין ונדב (13) * דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה * מתמחה בפילוסופיה של המשפט, בניתוח כלכלי של המשפט, באינטרנט ובאתיקה מקצועית * בכנס על "עתיד החינוך המשפטי בישראל" שבו השתתף לאחרונה, תקף את רמת הלימודים במכללות למשפטים ואת רמתם "הירודה" של עורכי הדין בישראל.