לא לדחות את הבחירות

המלחמה הזו תסתיים, עוד יומיים או עוד שבועיים. למיתון העמוק והמעמיק הזה ייקח עוד שנה-שנתיים, במצב הטוב. לדחות את הבחירות בתירוץ המלחמה לא יועיל לאחריות ולהיגיון ההכרעה על עתיד המלחמה. דחיית הבחירות וכניסת ממשלה חדשה רק בשלהי המחצית השנייה של השנה, יכניסו את הכלכלה למערבולת ומשבר כלכלי כל כך עמוק ומתמשך, עד שהיתרון היחסי שהיה לנו בתחילת המשבר יישחק לחלוטין, וגם אחרי שהמשבר העולמי והאמריקני יסתיים, אנחנו עוד נשאר עמוק על הקרשים.

אין שום סיבה מלחמתית-צבאית לדחות את הבחירות. דחיית הבחירות מה-10 בפברואר לאפריל או ליוני לא ישנו את פני שדה הקרב ולא יצילו חיי אדם. לא שלנו ולא שלהם.

אכן, יש חשד שהאיש, העומד היום בראש המערכת הפוליטית, לא רוצה להיפרד, לא רוצה לממש את התפטרותו ויש לו עילות פרטיות להמשיך את המצב הנוכחי. אכן, אין ספק ששלישיית הפוליטיקאים המתמודדים על ראשות הממשלה מנהלים כאן קרבות אישיים בזמן ועל חשבון הצבא. אבל אם נדחה את הבחירות בחודשיים או יותר הם יפסיקו לנצל מצבי אש כדי להשפיל את היריב הפוליטי ולהאדיר את עצמם?

לדחיית הבחירות משמעות אחת בלבד: הראש שפיטרנו יישאר, ההתקוטטות המבזה של השלושה תימשך והחשד/חשש/פחד מפני קבלת החלטות מלחמה, סיום מלחמה והסדרים מדיניים מוטים, לא יירגע.

אין גם כל ספק בכך שראשי המפלגות הבינוניות והקטנות מצאו עצמן מחוץ לכותרות ולפריים טיים. מסעי הבחירות מדלגים עליהם וכך מתקיימת פגיעה בדמוקרטיה. עם זאת, ככל ששלוש המובילים מתבזים יותר, כך הופכים הבינוניים והקטנים לאטרקטיביים יותר, יחסית. הם לפחות לא מתבקשים להציג את חולשותיהם אל מול פני האומה שעה שעה וערב ערב.

צמיחה נהפכה לחיזיון בדיוני

לעומת זאת, כל דחייה של הבחירות וכל דחייה בכניסת ממשלה חדשה, משמעותה עיכוב קטלני בטיפול במצב הכלכלי המחמיר והולך. לממשלה אין תקציב, המערכת הציבורית פועלת בהתאם לתקציב 2008 שתוכנן והתבסס על נתוני המשק של קיץ 2007.

זה היה עולם לגמרי אחר. לפרמטרים ההם אין שום קשר, אפילו לא קלוש, למציאות של היום, של השנה. הכנסות המדינה כבר נחתכו ועוד ייחתכו מסיבית. נפילה בהכנסות המדינה של 30, 40 או 50 מיליארד שקל השנה לא תפתיע אף אחד. צמיחה הפכה לאירוע בדיוני. 0% צמיחה ב-2009 זה כבר כמעט סגור. אבטלה שתגיע ל-9% או 10% ואפילו יותר, כבר במהלך 2009, גם לא יפתיעו.

להחלטות יהיה קשה לעבור

רק משרד האוצר והממשלה לא יכולים לקבל שום החלטה אמיתית להתערבות במשק. כל החלטה שתתקבל תביא עימה התנגדות ומתנגדים קשים ביותר. כל החלטה בעלת משמעות תצטרך לבוא להכרעה בממשלה ואולי בכנסת. אבל שם החברים עסוקים בעצמן ובהליכי בחירת המפלגות שלהם. לדרוש מהם החלטה נקייה מאינטרס אישי הקשור לבחירות תהיה גזרה שלא ניתן לעמוד בה.

למשל, כל הזרמה של סיוע לבנקים למטרות אספקת אשראי למשק (מעל ל-6 מיליארד שנקבעו בתוכנית ההאצה, שכנראה לא יביאו לשום שינוי נוכח הצורך בהעלאת הלימות ההון בכל הבנקים) תתקבל בהתנגדות קשה של קבוצות ציבוריות ועמותות חברתיות. אלה יראו בזה כניעה לבנקים החזקים, שמרבית המפלגות חייבות להם כסף.

כל החלטה על סיוע לגופים המוסדיים כדי שיתנו אשראי חוץ-בנקאי תתקל בהתנגדות מוסדרת ושקטה של גופים בנקאיים, של ועדי העובדים בבנקים, של ההסתדרות ואנשיה. כל החלטה על סיוע לאג"ח הקונצרניות, תתקל בהתנגדות עזה ביותר בקרב שכבות אוכלוסין רבות שיראו בזה הכנסת יד לכיס הציבורי כדי לתמוך בטייקונים המעופפים במטוסיהם הפרטיים, ובכלל לא חשוב מה יהיו תנאי ההסדר או כמה מניות יתנו הטייקונים בתמורה להסדר.

מדובר בהחלטות קשות וכבדות משקל. מדובר בשנה, 2009, בה יתנהלו במשק טרגדיות הקשורות לאי היכולת להחזיר חלק לא קטן מ-26 מיליארד שקלים אג"ח קונצרני (14 מיליארד נסחרים ו-12 לא נסחרים). בשנת 2010 יגיעו למועדי פרעון אג"חים קונצרניים של 60 מיליארד שקל. זאת פצצה מתקתקת. בזה צריך היה להתחיל לטפל מזמן. נכון, יש תוכנית האצה, יש מכרז לקרנות משותפות, יש פעילות לקציני אשראי. אבל זה כלום. זה לא מפרק את הפצצה.

משרד האוצר ושר האוצר לא יכולים לבוא היום בתוכניות של ממש. אין תקציב שיכול לממן תוכניות כאלה, אין ממשלה שיכולה לאשר אותן, אין כנסת שיכולה לשקול בהיגיון ואחריות החלטות כלכליות שמחירן יהיה בלי כל ספק פגיעה ממשלתית בכספים חברתיים ומפלגתיים.

כלכלה זו מלחמה, עם פחות הרוגים ופחות תמונות קשות. אבל זו גם מלחמה שחייבים לנצח בה. לממשלה גוססת אין אנרגיות, אין יכולת הכרעה ואין יכולת עמידה. לפיכך, בחירות עכשיו וממשלה חדשה מיד אחר כך וכניסה להכרעות עתירות הון והתנגדויות הן חובה לאומית. במלחמה כמו במלחמה. *