ביהמ"ש: תקופת ההתיישנות המקוצרת בביטוח לא חלה בתביעות מבטח נגד מבוטח

נקבע כי ההתיישנות המקוצרת בביטוח של 3 שנים חלה רק בתביעת מבוטח נגד המבטח

בית משפט השלום בתל-אביב קבע כי תקופת ההתיישנות המקוצרת של 3 שנים בחוק חוזה ביטוח חלה רק בתביעת מבוטח נגד חברת ביטוח ולא בתביעות הפוכות של חברת הביטוח נגד המבוטח, המתיישנות כעבור 7 שנים. פסק הדין מנוגד לפסיקה הישירה היחידה שהיתה עד היום בסוגיה, וניתנה אף היא בשלום.

חברת הביטוח אריה (שיוצגה על-ידי עו"ד עזריה אלקלעי) תבעה ממבוטח השתתפות עצמית בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי. המבוטח טען, באמצעות עו"ד שמואל פינקו, שגם בתביעה כזו חלה תקופת ההתיישנות המקוצרת.

חוק חוזה הביטוח קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". ב-2003 פסק שופט השלום (כיום במחוזי) ד"ר אחיקם סטולר, שגם תביעת מבטח להשתתפות עצמית מתיישנת בתוך 3 שנים, בהיותה הולמת את תכלית החוק - קיצור התקופה בה חברות הביטוח נאלצות לשמור על הרזרבות הכספיות.

קריאת כיוון

השופטת שרון גלר-אהרוני ציינה כי מדובר בסיטואציה "מעורבת", משום שעילת התביעה היא חוזית, אולם הסעד המבוקש הוא ביטוחי במהותו. בחינת המישור הלשוני הביאה אותה למסקנה הנותנת "קריאת כיוון משמעותית" אך "אינה חד-משמעית", ולפיה המונח "תגמולי ביטוח" מכוון רק לכספים הנתבעים "בכיוון אחד", כלומר לתביעת מבוטח נגד המבטח.

היא ציינה כי ב-2007 קבע הרכב של המחוזי בתל-אביב, שסעיף זה אינו חל על תביעות כפל ביטוח בין שתי מבטחות. בנימוקיו ציין המחוזי שהעובדה שהסעיף מתייחס למועד קרות מקרה הביטוח בלבד מלמדת שתקופת ההתיישנות המקוצרת מתייחסת רק למערכת היחסים שבין המבוטח למבטח (ולא בין מבטח למבטח), משום שמועד זה סביר והגיוני רק בתביעת מבוטח נגד המבטח. גלר-אהרוני סבורה שבאותה מידה, מועד קרות האירוע אינו רלוונטי והגיוני גם בתביעות השתתפות עצמית.

כן קבעה כי הרציונלים המצדיקים לקצר את ההתיישנות בתביעות ביטוח אינם מתקיימים בתביעות השתתפות עצמית. ראשית, בתביעות אלה אין בין הצדדים בדרך כלל מחלוקות עובדתיות פרטיות אלא מחלוקות פרשניות, ולכן אין צורך לשמוע עדויות רבות או לזכור אירועים שקרו לפני 7 שנים.

בנוסף, רציונל שימור הרזרבות אינו חל כאן באופן מובהק. "היקפן הכספי של תביעות השתתפות עצמית הינו בפרופורציות ובהיקפים כספיים שונים לגמרי לעומת תביעות מבוטחים לתגמולי ביטוח", קבעה השופטת, ולכן הן משפיעות פחות על רמת הרזרבות של חברות הביטוח.

שיקול מהותי נוסף, לפי השופטת, היה האפשרות למניפולציות מצד מבוטחים, שיחכו עם תביעתם לתגמולי ביטוח עד סמוך לתום 3 השנים, כדי להותיר זמן מינימלי לחברות הביטוח לתבוע מהם את ההשתתפות העצמית.

היא דחתה את הטענה "שובת הלב" כי דין ההתיישנות ביחס לכל התביעות הנובעות מחוזה הביטוח צריך להיות "מאוזן וסימטרי". כן ציינה כי פסיקתו של סטולר אינה מחייבת אותה, ואף ניתנה לפני הפסיקה המחוזית המנחה ב-2007. (ת.א. 736904/07).