סצנות חסרות ברק

"הברקה" שייך לז'אנר "האזרח הקטן נלחם בתאגיד הגדול והמרושע", ומבוסס על סיפור אמיתי וכמעט לא ייאמן. רוברט קרנס, מרצה לפיזיקה, אב לשישה ילדים וממציא חובב, המציא לבדו את המגב לרכב שפועל במנגנון השהייה. חברת פורד מעוניינת במכשיר החדש, אבל לא רוצה לקבל אותו בעסקת חבילה עם הממציא. קברניטי פורד משכנעים את קרנס שהם מתכוונים לקנות את המגב שלו, וכשהוא מוסר לידיהם את האבטיפוס, החברה מעתיקה את המנגנון ונסוגה מהעסקה.

כשקרנס מגלה שפורד משתמשת במגבים שהמציא, הוא מפתח אובססיה לעניין ויוצא למאבק ארוך: במהלך אותה תקופה הוא מאבד את שפיותו, מסתבך בתביעה שנגררת שנים, מחליף עורכי דין, ננטש על-ידי חברו הטוב ומאכזב את אשתו וילדיו.

במוקד הסרט נמצא אותו רגע חד-פעמי של פרץ גאונות, שהוא הדבר היחיד שיש לקרנס ואין לפורד - לתאגיד הרכב יש זמן, כסף ומנגנון ביורוקרטי משוכלל שנועד להתיש את האיש הקטן שמתדפק על דלתות הברזל שלו. אבל היות שפורד בלתי-אנושית, אין לה בעלות על אותו רגע חד-פעמי של גילוי, אותה הברקה שהסרט חוגג כתופעה אנושית מובהקת. הרגע הזה הוא מעין ניצחון האדם על המכונה. הוא מכיל בתוכו ניסיון חיים, זיכרונות וחוויות שהם ייחודיים לנפש היוצר.

זוכרים את "נערה עובדת"? למלאני גריפית, מזכירה קטנה בתאגיד גדול, יש רעיון עסקי מצוין שהבוסית שלה גונבת לה. אבל המזכירה יכולה לספר על אותו רגע ספציפי שבו צץ במוחה הרעיון, וכך להוכיח שהוא שייך לה ולא לבוסית המרושעת. ב"הברקה" מדובר באותו פרינציפ, רגע ששייך לאינדיבידואל ושום גוף לא יוכל לגזול אותו.

אבל באופן אירוני, פרץ גאונות ייחודי הוא בדיוק מה שחסר ב"הברקה". על אף האינטליגנציה שלו והרגעים היפים הספורים שהוא מציע (בין השאר, תפקיד מעולה של אלן אלדה, שמשחק על הפרסונה הציבורית שלו באופן מפתיע), הוא לא צבעוני מספיק וקצת חסר תעוזה. לפי העובדות היבשות של הסיפור, נדמה שד"ר רוברט קרנס היה טיפוס כמעט מטורף, שוויתר על אהבת חייו, עתיד ילדיו, הקריירה שלו וסכומי כסף בלתי-נתפסים, והכל למען המטרה - קבלת קרדיט על המצאתו. קרנס של הסרט, לעומת זאת, הוא טיפוס אקסצנטרי אבל רגוע יחסית, חביב יחסית, מין גרג קיניר שכזה.

גם שאר הדרמות האנושיות נראות כאילו היה להן פוטנציאל גדול יותר מזה שנראה על המסך. החבר הטוב של קרנס, זה שמכר אותו בזול וסירב לעזור לו בתביעה, גם הוא בסופו של דבר בחור הגון שבסך הכל רוצה שקרנס יצליח. ואשתו של קרנס (לורן גרהם), זו שהקימה איתו משפחה בת שמונה נפשות רק כדי לגלות שהיא והילדים נדחקים הצדה לטובת המלחמה שלא נגמרת בפורד, גם היא בחורה חביבה (יש בחורה חביבה יותר מלורליי גילמור?),שבסך הכל רוצה בטובת בעלה. זה לא אומר שלורן גרהם לא טובה בתפקיד, ושהייאוש השקט שהיא משדרת לא נוגע ללב. אבל אפילו כשיחסיהם של הזוג מתפוררים, אין סימנים לזעם אמיתי או לתחושת בגידה.

יש באיפוק הזה משהו ראוי להערכה - בהימנעות מסנסציות, ובהעברת התחושה שגם מאבק על צדק, כמו זה שניהל קרנס, הוא בעצם סיפור יומיומי נטול שיאים. מצד שני, נראה שמארק אייברהם, שזה סרטו הראשון כבמאי, נזהר כל-כך שלא לעבור את הגבול, עד שמרוב איפוק התקבל סרט קורקטי, ולפרקים קצת אפור, שיהיה יומית סבירה ביותר, אבל לא ישאיר חותם. אולי צריך היה לתת לדני בויל לביים גם את הסיפור הזה. *