סוף עידן הבוש(ות)

בנאום הפרידה שלו בשבוע שעבר, ציטט ג'ורג' וו. בוש, הנשיא ה-43 של ארה"ב, את הנשיא השלישי, תומס ג'פרסון, שאמר: "אני אוהב את החלומות של העתיד יותר מאשר את ההיסטוריה של העבר". הציטוט הזה נועד אמנם להדגיש את האופטימיות האמריקנית מאוד של הנשיא היוצא, אך בפועל הוא יכול לשמש ככתובת זיכרון בלתי מכוונת לנשיאותו.

הנשיא היוצא, שאינו ידוע בדרך כלל בחיבה גדולה ללמדנות ולהשכלה, פיתח הרגל של שימוש באפיזודות מן העבר כדי להגן על שמונה שנות כהונתו. בין בעלי הברית שהוא גייס ללא ידיעתם נמצאים גם תיאודור רוזוולט (דודו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, שכיהן בתחילת המאה ה-20, ובוש ציין אותו לטובה בזכות "תחושה חזקה של ייעוד לאומי"), ווינסטון צ'רצ'יל (נחישות בלתי מעורערת מול פני הרוע), רונלד רייגן (כנ"ל) - ובעיקר הארי טרומן.

שמונה שנים בלי מורשת

למרות שהיה דמוקרט, טרומן התברר כעזרה הגדולה ביותר לבוש. כמדינאי שכיהן בתחילת המלחמה הקרה, טרומן גילם את השאיפה לחירות מול רודנות. למרות שהוא נטש את הבית הלבן עם שיעורי תמיכה שהיו אז נמוכים ללא תקדים - על רקע המעורבות האמריקנית במלחמת קוריאה - ההיסטוריה הפכה את טרומן הבלתי אינטלקטואלי והנואם הפשוט, לאחד הנשיאים המכובדים ביותר של ארה"ב.

האנלוגיה הזו התבררה כפיתוי שבוש לא יכול היה לעמוד בפניו, על רקע העובדה שהוא עוזב את הבית הלבן עם תמיכה של פחות מאחד מכל ארבעה אמריקנים. אלא שעד כה, אין הרבה שהוא הצליח לשכנע בדמיון בינו לבין טרומן.

"הארי טרומן וג'ורג' בוש סיימו שניהם את כהונתם עם שיעורי תמיכה נמוכים באופן קיצוני", אומר סטרוב טאלבוט, מנהל מכון ברוקינגס, מכון החשיבה היוקרתי ביותר של אמריקה, "אך כאן מסתיים הדמיון. טרומן הקים את נאט"ו, חיזק את האו"ם וסייע להניח את המסד של האיחוד האירופי - מורשת שנמשכת עד עצם היום הזה. בוש לא משאיר אחריו שום אדריכלות כזו, שום מוסדות, שום אמנות בינלאומיות ושם כבוד לחוק הבינלאומי" אומר טאלבוט. ומוסיף כי ייתכן ש"המורשת הבלתי מכוונת שלו היא שאמריקה צריכה לחזור אל אותם מוסדות ולנסות להפיח בהם חיים מחודשים, אחרי הקלקולים של שמונה השנים האחרונות".

זו פרשנות תוקפנית מעט, אך בהחלט לא יוצאת דופן. האם ההיסטוריונים בעתיד יסכימו לה? מצדדיו של בוש טוענים שהמורשת שלו תשפיע על מצב הדמוקרטיה בעיראק, ומשם היא תפיץ יציבות ליתר המזרח התיכון. זו גרסה מעודכנת של אחד הנימוקים ליציאה למלחמת עיראק: "הדרך לירושלים עוברת דרך בגדד", נהגו לומר השמרנים החדשים על המלחמה.

אלא שעד כה - ולמרות ההישגים שאינם מוטלים בספק של הצבא האמריקני ב-20 חודשים האחרונים בעיראק - ירושלים לא הבחינה בכך. בוש עוזב באחת מנקודות השפל של יחסי ישראל והפלסטינים, עם יותר מ-1,000 הרוגים בשלושה שבועות של מתקפה ישראלית ברצועת עזה.

"העימות בעזה הוא אקורד סיום ראוי לנשיאות בוש", אומר פרנסיס פוקויאמה, מחבר הספר "קץ ההיסטוריה", שנמנה בתחילה על התומכים בשינוי המשטר בעיראק. "ישראל מיישמת בעזה את הדוקטרינה המקורית של בוש, שאומרת שניתן לשנות את הפוליטיקה בשטח באמצעים צבאיים".

פוקויאמה מעיר כי "לגודל האירוניה, בעיראק למד בוש את הלקח על בשרו, והוא אימץ טקטיקות שנועדו לזכות בתמיכתה של האוכלוסייה האזרחית. עושה רושם שהוא לא יכול לשכנע את ישראל לנהוג כך".

הטיעון השכיח ביותר שמשמש את מגיניו של בוש הוא, שהוא מנע התקפות טרור נוספות בשטחה של ארה"ב מאז אותו יום שהפך לידוע בכינוי 9/11. סטפן הדלי, היועץ היוצא לביטחון לאומי, מנסח זאת כך: "אילו אמרת לנו ב-12 בספטמבר 2001, כשיצאנו מההתקפות של 11 בספטמבר ונכנסנו להתקפות האנתרקס, וכשקיבלנו הרבה מידע שאמר לנו ש-11 בספטמבר עלול להיות ראשון בסדרה של פיגועים כאלו - אילו אמרת לנו אז, 'אל תדאגו, אתם תשבו כאן עם עיתונאי של "פייננשל טיימס" בינואר 2009 ותוכלו לומר לו שאמריקה לא הותקפה יותר מאז', אנחנו היינו אומרים שזה נשמע טוב מכדי להיות נכון".

הטרור: הישג מפוקפק

המבקרים טוענים שההישג הזה בא במחיר הרחבה והעמקה של מאגר התומכים בהתקפות כאלה בעולם המוסלמי. מלבד הפלישה לעיראק, הם מצביעים על השימוש בעינויים - או ב"טכניקות חקירה מתוגברות" במילים של המצדדים - והשימוש במפרץ גוואנטנמו כפח אשפה לחשודים משוללי זכויות משפטיות. על כך אמר ריצ'רד ארמיטייג', תת מזכיר המדינה לשעבר בממשל בוש ש"שמרנו על אמריקה בטוחה, אך במחיר גבוה, שהרבה ממנו לא היה נחוץ".

ג'ון אשקרופט, שכשר המשפטים הראשון סייע לגבש את המסגרת המשפטית ל"מלחמה העולמית בטרור", אינו מסכים לכך. "בכל שלב פעלנו במסגרת החוקה", הוא אומר. "רוזוולט עצר אלפי יפנים-אמריקנים במלחמת העולם השנייה. ווילסון השעה את זכויות האזרח במלחמת העולם הראשונה. אנחנו מעולם לא נקטנו אמצעים כאלו. מעולם לא חרגנו ממה שהחוקה מסמיכה את הנשיא לעשות במסגרת ההגנה על החירות".

למרות רוב שמרן של 4:5 בבית המשפט העליון, בית המשפט הזה דחה את הפרשנות של אשקרופט לחוקה בשורה של פסיקות היסטוריות, שהחזירו רבות מהזכויות שנשללו מחשודים בטרור. ברק אובמה, שייסע מחר יחד עם בוש מן הבית הלבן לגבעת הקפיטול לטקס ההשבעה, התחייב לשים קץ להרבה ממה שבית המשפט העליון טרם דן בו, כולל גוואנטנמו.

אך הוויכוח על האמצעים שבהם נקט הנשיא בוש במלחמה בטרור - ובשאלה אם היה עליו להכריז על המאבק בטרוריסטים כעל "מלחמה" מלכתחילה - פינה מקום לביקורת עדינה יותר, אך אולי מתמשכת יותר של כהונתו.

עיראק: כל האג'נדה התנדפה

המבקרים הרפובליקנים והדמוקרטים נוטים להסכים בנקודה אחת: ללא קשר למה שחושבים על הפוליטיקה שלו, בוש מואשם באוזלת יד סדרתית. פוקויאמה בוטה בנושא זה: "ממשל הוא עניין של קביעת יעדים וביצוע שלהם. ג'ורג' בוש לא יכול היה להיחלץ אפילו מתוך שק".

גיליון האישום כאן הוא ארוך. הוא מתחיל בחוסר יכולתו של בוש לתכנן את הכיבוש בעיראק ב-2003, וממשיך בתגובתו האיטית כאשר סופת ההוריקן "קתרינה" היכתה בניו אורלינס ב-2005. הנשיא היוצא מואשם בו-זמנית בחוסר הבנה של ההשלכות שהוא יוצר בפעולותיו, ובהיעדר יכולת לממש את ההצהרות שלו.

אפילו תומכים מושבעים כמו מייקל גרסון, מי שהיה כותב הנאומים הראשי של בוש במשך רוב כהונתו, שותפים לחלק מהביקורת הזו. "המסר הכי חזק אולי של נשיאות בוש היה 'אג'נדת החירות', שנועדה להפצת הדמוקרטיה ברחבי העולם", אומר גרסון. "אך הוא מסיים את כהונתו ללא אג'נדת חירות כזו שאפשר לדבר עליה. זה פשוט התנדף איכשהו".

תומכים לשעבר מהמחנה הניאו-שמרני מאשימים את בוש שוויתר על עקרונותיו מכהונתו הראשונה, למשל כאשר הוא החל לנהל דיאלוג עם צפון-קוריאה והציע דיאלוג לאיראן - שתי הנקודות האחרות של "ציר הרשע" שלו. המבקרים הליברלים מודים שבוש "תיקן את הניווט שלו" בכהונתו השנייה, אך טוענים שהוא עשה זאת בצורה "לא אפקטיבית".

שתי הקבוצות אינן יכולות לספק הגדרה ברורה של "דוקטרינת בוש". בתחילת כהונתו, הדוקטרינה הזו היתה פעולות מנע - בכוח צבאי במידת הצורך - לסכל איומי טרור על ארה"ב. אחרי שקונדוליסה רייס עברה למחלקת המדינה בכהונה השנייה, הדוקטרינה של בוש הפכה ל"דיפלומטיה של טרנספורמציה".

בסוף הכהונה, מה שנשאר מהדוקטרינה הוא הדיבורים הנדושים על אור וחושך. "דיברתי אתכם לעיתים תכופות על טוב ורע, וזה גרם לכמה אנשים לחוש שלא בנוח", אמר בוש בנאום הפרידה, "אך טוב ורע קיימים בעולם הזה, ובין שניהם לא יכולה להיות פשרה".

משקיפים מייחסים הרבה מאוזלת היד לכאורה של בוש לסלידתו ממה שהוא מכנה "החלטות של תהליכים" - מסקנות שמתגבשות בתהליך הבירור הבין-משרדי הרגיל של וושינגטון. אחרי תבוסתו של בוש האב לביל קלינטון ב-1992, צוטט הבן כמי שזלזל בנטיית האב ליצור "סינתזה" מהעצות שהוא קיבל. בניגוד לכך, בוש הצעיר ראה את עצמו כ"מקבל ההחלטות" - מישהו שמתנהג בצורה עקרונית ומעולם לא סובל מנדודי שינה בגלל ההשלכות.

רבים העריצו את תחושות הבטן שלו, אך כאשר נשיאותו נמשכה, מספר המעריצים הידלדל. היו שחשדו, לעיתים בצדק, שה"אינסטינקטים של בוש" היו בעצם של סגנו, דיק צ'ייני. צ'ייני מתואר כאדם שלא מסוגל להעביר החלטה בצינורות המקובלים, והוא הקפיד לעקוף אותם שוב ושוב. "הפסקתי לספור את הפעמים שבהן למדנו בדיעבד על החלטות שכבר התקבלו - מעולם לא הזמינו אותנו לישיבות", אומר ארמיטייג'. "ואז היינו מחפשים ביומנים שלנו אם היו ישיבות כאלה".

מדרך הטבע, ההחלטות החשאיות ביותר של בוש לא היו כפופות לאישור מומחים. לעיתים, למשל כאשר הצבא העיראקי פוזר זמן קצר אחרי הפלישה האמריקנית, הנשיא עצמו לא היה מודע להחלטות שהתקבלו בשמו.

מאז ההוריקן "קתרינה", סגנון קבלת ההחלטות של בוש הפך ידוע לשמצה. בחודשים שאחרי 11 בספטמבר 2001, הוא נהנה מהפופולריות הגבוהה שזכה לה אי-פעם נשיא אמריקני כלשהו. כעת הוא נוטש כשהפופולריות שלו היא הנמוכה ביותר בהיסטוריה.

"זה 'הישג' ראוי לציון", אומר ג'יימס לינדזי, פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת טקסס. "אחרי 9/11, רוב העולם וכל אמריקה היו לצידו. הוא הגיב בחלוקת העולם ובזלזול בפוליטיקה דו-מפלגתית. התוצאה היתה שהוא איחד את אויביו, במקום לפצל אותם. האם זהו חוסר יכולת? אפשר לומר שלבוש היו שאיפות, אך לא היתה לו אסטרטגיה".

כלכלה: נרדם על המשמרת

אותן האשמות הוטחו במדיניותו הכלכלית של בוש. הוא ירש מקודמו, ביל קלינטון, עודף תקציבי של יותר מ-200 מיליארד דולר, והוא מעביר ליורשו, ברק אובמה, גירעון שובר שיאים של 1.2 טריליון דולר, שחזוי לשנה זו. אחרי ההתמוססות הפיננסית של ספטמבר 2008, בוש סיכם כך את המצב: "וול סטריט השתכר, והשאיר אותנו עם ההנג-אובר".

להגנתו אפשר לומר שאיש לא צפה את עומק ואת היקפו של המשבר הנוכחי. הנשיא היוצא גם זכה לתשואות נטולות התלהבות, כשהוא ויתר על אינסטינקט השוק החופשי שלו לטובת התערבות בסך 700 מיליארד דולר בשוק. על בכירי הממשל נמתחה מאז ביקורת נוקבת על הניהול הכושל של קרנות החילוץ לשעת חירום. כעת שמרנים רבים מאשימים את בוש שהוא הפך ל"סוציאליסט".

זו קצת הגזמה, אך ללא ספק אפשר להאשים את בוש בכך שהוא נרדם על משמרתו. "ניסיתי ב-2005 לשכנע את הממשל שמדיניות מתן המשכנתאות היתה מקילה מדי, ושצריך להדק את התנאים והסינון", אומר לארי לינדזי, מי שהיה היועץ הכלכלי הראשי של בוש. "התעלמו ממני. הם אמרו, 'לארי תמיד כזה פסימי. כעת הוא חושב שיש בועת דיור'. אבל לא הייתי מאשים בעיקר את ממשל בוש במשבר הזה. כאשר יש בועה, תמיד יש הרבה אשמים".

כמו בנושא "המלחמה בטרור", גם בנושא הכלכלי התחייב אובמה לבטל הרבה מהמורשת של קודמו, בעיקר את הפחתות המס הגדולות, שהיטיבו בצורה בלתי פרופורציונלית עם העשירים. גם כאן, הביקורת המושחזת ביותר על המדינות הכלכלית של בוש מתרכזת בהיעדר היכולת שלו.

עד שהנק פולסון גויס ב-2006, שרי האוצר של בוש נחשבו לבלתי מתאימים לתפקידם ולבעלי השפעה שולית. האשמה זו הוטחה גם במינויים רבים אחרים בממשל היוצא, שלרובם היה רקע דל בתפקיד שמילאו. במסע הבחירות שלו, אובמה קצר תשואות כשהוא הבטיח למנות "אנשים מוכשרים לממשל" מפלורידה עד אוהיו, אנשים קמו על רגליהם והריעו לו.

בקושי שורה בספרי ההיסטוריה

בוש הבן נוהג לדלג ללא מילים על תקופת נשיאותו של אביו, ולהצביע על רונלד רייגן כעל מקור ההשראה הגדול שלו. רייגן, אבי השמרנות המודרנית בארה"ב, נכנס לבית הלבן עם ההצהרה ש"הממשלה היא הבעיה, לא הפיתרון". כעת, כעבור 30 שנה, הטיעון הזה כנראה סיים את תפקידו.

מחר יעביר בוש את השרביט לידיו של אדם שזכה בניצחון סוחף. אובמה לא יכול היה לעשות זאת ללא בוש. מבין כתובות הזיכרון לנשיאותו, אולי זו שמציע פרופסור לינדזי מטקסס, תהיה המוצלחת ביותר. "אני יכול לסכם את המורשת של ג'ורג' בוש בשתי מילים", אומר לינדזי. "ברק אובמה".