עגל מזהב?

הערב (ג') יושבע הנשיא האפרו-אמריקני, האינטראקטיבי, בעל-הריבועים-בבטן הראשון בהיסטוריה האמריקנית. יותר מ-300 מיליון זומבים מכוכבים-מפוספסים נוטלים חלק כבר שבוע, שלא לומר שנתיים, בפסטיבל אימתני של הערצה, אופטימיות אינסופית וגורדי שחקים הבנויים תקוות על גבי תקוות.

מותר כבר להגיד שזה מצב מסוכן מאין כמוהו? שלבית הלבן נכנס היום אדם חסר ניסיון, תחת עומס ציפיות בלתי אפשרי - ובתקופה שבה הרוע פועל באורח סדור, בתוכניות שלבים?

אופנתי לומר עכשיו, שהנשיא היוצא, ג'ורג' וו.בוש, היה גרוע, עילג, טיפש, אובססיבי לשימוש בכוח ולמלחמה בטרור. מהי בדיוק הציפייה מאובמה, שישמור על מפלס החיוכים במערב?
יש שיאמרו שאופטימיות, דווקא עכשיו, היא האמצעי היחידי של אמריקה לגרור את עצמה מתוך הבור השחור אליו נפלה בטיפשות ובתאוות בצע שיצאה מכלל שליטה.

הלוואי. בינתיים, האמריקנים מרגשים את בעלי הלב הטהור שבינינו - ולצערי, משמחים גם כמה חורשי מגה-רעה. בפעם האחרונה שרקדו כך, זה נגמר בשבירת לוחות.

אובמה נכנס לבית הלבן בעיצומו של משבר כלכלי קשה מאין כמוהו, וגם, אולי בעיקר, בתקופה בה האיסלאם הקיצוני בטוח ביכולתו להשתלט על העולם. האם הוא מבין זאת כעת, בין חגיגה לנשיקה ללחיצת יד? אולי כן. אבל, האם יפנים זאת כמו קודמו רק לאחר קטסטרופה? התשובה, כך נדמה, אמורה לעניין במיוחד אותנו, הישראלים.