קמפיין בזיג-זג

אולי בגלל שתי המלחמות שפרצו, הכלכלית והביטחונית, המשברים חדרו לסדר היום, ובלבלו את הקמפיינים. המשברים חייבו את המנהיגים להתרכז בהחלטות במקום בסיסמאות, ואת המועמדים לעסוק בחזיתות של עזה והבורסה, במקום בחזית משרדי הפרסום.

המועמדים החלו את הקמפיינים באסטרטגיה אחת, עברו לאסטרטגיה שנייה, ובמקרה הטוב יסיימו עם אסטרטגיה שלישית.

ישראלי שנסע לחו"ל לשלושה-ארבעה חודשים, נסע עם ציפי לבני נושאת דגל השלום, וחזר עם ציפי לבני הדוחקת בגנרלים לצאת למלחמה. נסע עם אהוד ברק כמנהיג מפלגת העבודה שחתמה על אוסלו ונסוגה מלבנון, ועכשיו מטיל על עזה את עודפי חומר הנפץ הצה"לי. ואילו נתניהו, כמנהיג הימין המיליטנטי, מופיע במלחמה בממלכתיות ואחריות, תוך גיבוי לממשלת קדימה-עבודה.

לבני של לפני חודשיים-שלושה היתה ממוצבת כראש מחנה השלום, שואבת מנדטים מהעבודה וממרצ. אבל הישראלי החוזר מחופשה ארוכה רואה בטלוויזיה שהיא שותפה להנהגה שהובילה לכיבוש עזה ושהובילה להרס אזרחי, שעוד לא היה בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הישראלי השב למולדתו יופתע לגלות שנתניהו ואולמרט כבר לא יריבים מרים המשמיצים זה את זה, אלא קרובים ומפרגנים כאילו חזרו לאחוות הורים בתנועת ז'בוטינסקי. הוא יופתע לגלות שנתניהו כבר לא נוטר לברק על הדחתו, וכבר לא בעימות אידיאולוגי חריף עם ברק מקמפ-דיוויד. להיפך, הוא קורא כל יום כותרות יותר ויותר גדולות על הערכת נתניהו לשר הביטחון ברק, ועד כמה רוצה, שואף ומקווה נתניהו לברק כשותף קרוב בממשלה הבאה.

לבני החלה כתקווה הלבנה, הנקייה. אחרי שלא הקימה ממשלה עברה לקמפיין "האומץ לא להיכנע לסחטנות", ועם התגברות הקסאמים פנה הקמפיין שלה ימינה להאצת המלחמה.

ברק החל את הקמפיין תוך שהוא מדלל עצמו בתוך הנבחרת, ובשל מצבו המשיך בקמפיין "געוואלד" של לא-סימפטי, לא-נחמד, ובתוך שבוע עבר מצחוקים עצמיים ב"ארץ נהדרת" לקמפיין ביטחוני מעל עזה. נתניהו החל בקמפיין כלכלי, ודילג בקלות לאסטרטגיה ביטחונית.

שלב הקדם-קמפיינים היה מוצלח למועמדים. לבני הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן - להוות אלטרנטיבה נקייה לשלטון המוכתם ולמצב את עצמה כאלטרנטיבה למיאוס הפוליטי שיצרה המפלגה שלה.

נתניהו הצליח בענק בקדם-קמפיין שלו, כשביצע במו ידיו את גיוס הכוכבים, וגייס לצידו דמויות מרכזיות כבני בגין, דן מרידור, בוגי יעלון, יוסי פלד, אסף חפץ ועוזי דיין. נתניהו גייס לגיטימציה על-ידי עדי אופי שבעבר ביקרו ונטשו אותו כבגין וכמרידור, ואישים שנטשו בית מפא"יניקי ובחרו במצודת זאב, כדיין, חפץ ויעלון.

ברק חדר לפוליטיקה בניגוד לציפיות הפרשנים, כבש את מנהיגות העבודה בניגוד לסקרים, ונחת בהצלחה ביעד המבוצר של משרד הביטחון, תוך שהוא דוחק החוצה מתפקידו כראש ממשלה את אולמרט.

באופן לא צפוי ולא מתוכנן ממוצבים המועמדים לא במקומם הטבעי. ברק במשבצת ימנית-ביטחוניסטית נוקשה. באופן לא טבעי מתמקמת לבני במלחמה מימין לברק, מתנגדת להסכם עם החמאס.

היחלשות לבני יכולה להיות מוסברת בכך שהיא לא באלמנט שלה. רחוקה מהנהגת התקווה הישראלית, בעלת הבית של הטריטוריה שעליה ישבו (וניצחו) רבין ב-92', ברק ב-99', שרון של שנות האלפיים: דגל התקווה לשלום. לשקט.

אי היכולת של ברק לפרוץ מעבר לעלייה שכבר ביצע, נובעת מכך שגם הוא, כמו לבני, יושבים היום בתוך המשבצת המיליטנטית של הימין. ומי צריך שם את לבני וברק כשיש את נתניהו, בגין וליברמן?! ברק איבד את הטריטוריה הטבעית של מפלגת העבודה - של ביטחון לשלום, של מנהיגי תנועת העבודה בן-גוריון, אשכול, גולדה, רבין ופרס, שבידלו עצמם מהימין ומהשמאל הקיצוני.

* הכותב הוא מבעלי פרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב ויועץ הקמפיין לשעבר של נתניהו.