בכי לא יעזור כאן

יש סיבה לקריסה המנטלית של רוג'ר פדרר ברגעי הלחץ; יש סיבה לירידה שלו באחוזי ההגשה; יש סיבה לזה שהוא עדיין תקוע על 13 תארי גראנד סלאם: לסיבה הזאת קוראים רפא נדאל ; המשחק הפנומלי במלבורן נתן את החותמת הרשמית: רפא שחקן יותר טוב מרוג'ר ; גלעד בלום מסכם את אליפות אוסטרליה

1. סופר סופר סופר-קלאסיקו.

כבר התרגלנו למשחקים האפיים בגמר גראנד סלאם של שני הפנומנים הללו שלוקחים את הענף לגבהים חדשים של דרמה, מתח ואיכות. ביום ראשון קיבלנו עוד בונבוניירה מבית היוצר של רפא-רוג'ר, והפעם על המשטח הנפלא באיצטדיון רוד לייבר. בפעם הראשונה עלה נדאל לגמר של טורניר גראנד סלאם על משטח קשה, ובפעם הראשונה הגיע לגמר מול פדרר כשהוא מדורג אחד בעולם. לכאורה הלחץ היה אמור להיות על רפא. אבל השתלשלות העניינים בשבועיים האחרונים, ובייחוד ביומיים שקדמו לגמר, גרמה לכך שדווקא פדרר עלה למשחק כפייבוריט, לאור העובדה שהגיע לגמר לאחר מנוחה של שלושה ימים וניצחון קליל על רודיק, לעומת נדאל שעבד מעל 5 שעות בחצי הגמר מול ורדאסקו, ונהנה מיום מנוחה אחד פחות.

אלא שההערכות על עייפות של נדאל התבדו. לא מעט בגלל שהגמר שוחק בשעות הערב, אבל בעיקר בגלל שנדאל הוא תופעת טבע פיזית ובעיקר נפשית. בפועל קיבלנו את שני השחקנים הטובים בדורם (ואולי בהיסטוריה) כשהם בכושר שיא, באחד מהמשחקים האיכותיים ביותר שנראו אי פעם. חלק מהנקודות גבלו בטירוף: העוצמה, הדיוק, המהירות ויכולת האלתור של השניים היו עוצרי נשימה אפילו בסטנדרטים הגבוהים של שני האלופים הראויים הללו.

לא מעט אוהדי פדרר שבורי לב לא מבינים איך שחקן כל כך מושלם כמו פדרר לא יכול לשחקן יותר "מכני" לכאורה, או "חד-גוני" כמו נדאל. "רוג'ר שחקן יותר טוב, אבל הוא מפסיד לו במלחמה הפסיכולוגית", הם טוענים בנאיביות אופיינית. מה שהם שוכחים זה שספורט מקצועני ברמות הגבוהות הוא בעיקרו מנטלי, ובעיקר בענף אינדיבידואלי כמו טניס. או הטענה המצחיקה ששמעתי לאחר המשחק כי "אם רוג'ר רק היה מכניס סרבים באחוזים הרגילים שלו, הוא היה מנצח". נכון שפדרר הכניס אתמול רק 52% מההגשה הראשונה שלו, לעומת ממוצע של כ-65% בטורניר כולו. אבל שוב הם שוכחים שיש סיבה לכך שפדרר לא מכניס סרבים באחוזים גבוהים מול נדאל. קוראים לה רפא נדאל. פדרר יודע שאס שהוא ישיג מול כל שחקן נורמלי בסבב, לא בהכרח יהיה כזה מול רפא. היכולת שלו להחזיר את ההגשות של רוג'ר בקלות יחסית, גורמת לרוג'ר לקחת יותר סיכונים בהגשות הראשונות וגורמת לירידה באחוזים. הלחץ שמפעיל נדאל על הסרב של פדרר גורם לטעויות כפולות. אמש הטעויות הכפולות הגיעו בנקודות מכריעות.

בכן, ידידיי אוהדי פדרר, הכניסו את זה טוב טוב לראש (ובפטיש) - רפאל נדאל הוא שחקן טניס יותר טוב מרוג'ר פדרר. נקודה. ביום ראשון זה קיבל הוכחה סופית. זה לא רק המאזן החד צדדי של 6-13 (1-5 בגמרים של גראנד סלאם) במפגשים ביניהם, אלא בעיקר העובדה שאחרי אתמול הוא הוכיח עליונות על פדרר בשלושת המשטחים העיקריים בסבב (דשא, חימר ומשטח קשה) בזמן אמת, כלומר: גמר גראנד סלאם. העובדה שנדאל היה אמור להיות תשוש ובכל זאת דווקא פדרר היה זה שהתפרק פיזית ונפשית, מחזקת את הקביעה הנ"ל.

קטונתי מלבקר את משחקו של רוג'ר פדרר שהציג בשבועיים האחרונים (כולל בגמר) טניס עילאי, אותו טניס שהביא לו 13 תארי גראנד סלאם ושליטה אבסולוטית של 5 שנים בסבב. אבל מישהו צריך לקחת אותו לשיחה ולהקריא לו את הכתובת על הקיר. מה שעדיין עובד מול כל שחקן שאינו עונה לשם רפא נדאל לא מספיק מול הספרדי שנוגס לו יום אחרי יום במה שהיה הממלכה הפרטית שלו. הסיכוי היחיד של פדרר לנצח כרגע את נדאל הוא במשחק של הטוב משלוש מערכות, ועל משטח מהיר באולם שינטרל את משחק הקו האחורי של נדאל. במשחק של הטוב מחמש מערכות יש לנדאל יותר זמן לגרור את המשחק לקרב התשה, וזו טקטיקה שעובדת מעולה בשלושת המפגשים האחרונים ביניהם.

מה שמפתיע אותי וקצת מאכזב מבחינתי כתלמיד של המשחק, הוא העובדה שפדרר לא שינה את סגנון משחקו כהוא זה למרות שהוא ממשיך לקבל בראש גמר חשוב שלישי ברציפות. קצת קשה להאשים את פדרר. אחרי הכל הוא שלט ביד רמה בענף במשך שנים ולא היתה לו סיבה לסטות מהמשחק הרגיל שלו שהוא בעיקרו משחק קו אחורי אגרסיבי עם גיחות מתוזמנות לרשת וחבטת הגשה יציבה ומדויקת. גם 12 ההפסדים שהנחיל לו נדאל עד אתמול לא מנעו אמש מפדרר לעלות למשחק עם אותה תכנית משחק שבלונית. ומבין שניהם, דווקא נדאל הוא זה שמדי שנה מוסיף אלמנטים למשחקו.

לעניות דעתי הסיכוי היחיד של פדרר מול נדאל הוא לקצר את הנקודות, לעלות יותר לרשת אחרי ההגשות, לקחת יותר סיכונים ובעיקר לתקוף את ההגשה של רפא. בקיצור, להכתיב קצב משחק יותר מהיר. והכי חשוב: רק לא להיכנס לעוד משחק (גדול ועוצר נשימה ככל שיהיה) של חילופי חבטות מהקו האחורי שאת תוצאתו כולם יודעים. זה קרוב לוודאי ייגמר שוב בבכי.

בעליונות המנטלית של נדאל ניתן היה להבחין בסוף המערכה השלישית שהיתה קריטית לתוצאת המשחק. במצב של 5-5 נדאל נקלע לפיגור של 40-0 עם שלוש נקודות שבירה נגדו. בשלב זה, דווקא כשהוא עם הגב לקיר, העלה נדאל את רמת משחקו, עבר לשחק אגרסיבי, החל להריץ את פדרר ואף הפתיע אותו עם הגשה לכף היד החזקה של רוג'ר דווקא בנקודה הכי חשובה במשחקון. אגב, נדאל השתמש בטקטיקה הזאת בהצלחה מספר פעמים במהלך המשחק דווקא בנקודות הכי חשובות, מה שמלמד על אומץ אבל גם על תוכנית משחק מוכנה מראש.

העובדה שרפא נהנה מצוות מאמנים, לעומת רוג'ר שמשחק כבר שנים בלי מאמן קבוע, עובדת לרעתו של פדרר. תוכנית המשחק של נדאל מול פדרר היא פשוטה, ורפא ממלא אחריה בפנאטיות של קמיקז יפני כבר שנים. דודו טוני נתן לו את תכנית המשחק הכי פשוטה ובסיסית, תכנית משחק שכל שחקן ליגה א' כבר שמע עליה - "שחק לו על הבקהאנד". לרוע מזלו של פדרר, הפורהאנד האלכסוני הטבעי ביד שמאל של רפא, החבטה הקטלנית בסבב, הולך הישר לגב היד שלו ומאפשר לרפא לגרום לטעויות מצד פדרר, לעייף אותו ובעיקר להימנע מהפורהאנד האדיר לכשעצמו של פדרר. במשך ארבע מערכות היה הבקהאנד של פדרר נפלא, הוא נשען על הכדור, לקח אותו מוקדם כמו שכתוב בספר, היכה לא מעט ווינרים והשתווה לנדאל בכל הפרמטרים. אלא שאז החלה המערכה החמישית ורוג'ר התחיל לזייף בעבודת הרגליים בגב היד, לעשות קיצורי דרך, וראה את הבקהאנד שלו מתפרק כמו בניין קלפים. רפא לעומתו המשיך להכות פורהאנדים אלכסוניים ולנוע על המגרש כאילו הרגע התחיל המשחק. הסוף ידוע, זה נגמר בדמעות.

2. אנדי רם: בגיל 40 תגיע לירח

לפני מספר שנים עוד לפני שאנדי רם התמקד בזוגות, הוא היה עוד שחקן יחידים צעיר שמנסה את מזלו ביחידים. הוא התחרה בטורניר הצ'לנג'ר בברונקס שבניו יורק, עיר מגוריי. קראתי בעיתון שהוא העפיל לגמר טורניר היחידים וכאחד שמכיר את אנדי עוד מהיותו ילד (הוא היה אוסף כדורים שלי כשהייתי שחקן) וכישראלי הלכתי לעודד אותו בגמר שהיה אמור להתחיל ב-11 בבוקר. הגעתי למועדון כמה דקות לפני המשחק ונכנסתי לחדר השחקנים לאחל לו בהצלחה. כשנכנסתי ראיתי את אנדי ישן שנת ישרים, כל זה 10 דקות לפני משחק גמר. ידעתי ששחקן יחידים כבר לא ייצא ממנו. את המשחק עצמו אנדי התחיל כשהוא ישן בעמידה, נוצח במערכה הראשונה, הציג טניס אדיר במערכה השנייה וסיים עם הפסד במערכה השלישית כי נגמר לו הדלק. כמה חודשים אחר כך הוא החליט לוותר על קריירת היחידים ולהתרכז בזוגות ביחד עם יוני ארליך, והשאר כבר היסטוריה.

טניס זוגות הוא אמנם לא טניס יחידים וטניס זוגות מעורבים אפילו עוד יותר זניח ומשוחק רק 4 פעמים בשנה, אבל טורנירי הגראנד סלאם הם הבמה הכי גבוהה עבור טניסאי ולא משנה אם מדובר בזוגות או זוגות מעורבים. עדיין מדובר בכבוד גדול, לאנדי ולטניס הישראלי, שלא לדבר על הסכומים היפים שמחלקים בטורנירים האלו. הנוכחות הקבועה של אנדי בשנים האחרונות בשלבים המאוחרים של הטורנירים היוקרתיים בעולם, גם עם יוני ארליך וגם עם בנות הזוג השונות שלו, הם תעודת כבוד לספורטאי שידע לעשות החלטה אסטרטגית בקריירה ולוותר על קריירה ביחידים. האופי החברותי והקומוניקטיבי של אנדי מתאים כמו כפפה למשחק הזוגות, והקלילות שבה הוא לוקח את החיים עוזרת לו לתפקד היטב בנקודות המכריעות ולהתאושש מהפסדים, כי בעולם הזוגות ההבדלים ברמות בין זוגות הצמרת הם מזעריים.

הכישרון הטבעי שלו עם מחבט הוא ברמה עולמית בעיקר בכל מה שקשור בזריזות ויכולת חיזוי ברשת. היכולת הפיזית החתולית שלו באה לידי ביטוי במיוחד במשחקי הזוגות המעורבים, בהם הניצחון תלוי ביכולת של הגבר להשתלט על המשחק ולהתרוצץ בכל פינה במגרש. לאנדי יש שם עולמי כשחקן זוגות, ואם לא ייפצע הוא יכול לגמור את הקריירה עם עוד כמה תארי גראנד סלאם כי בענף הזוגות אפשר להתחרות עד גיל 40 לפחות.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988