אני חוזר הביתה

הסופר דן-בניה סרי, שספרו "אדם שב אל ביתו" ראה אור באחרונה, מגלה איזה ספר ניחם אותו כילד על מות אביו, חושף באיזו דמות ספרותית התאהב, ומסביר מדוע הוא חוזר תמיד לספריו שלו

דן-בניה סרי נולד בירושלים ב-1935 וחי בה כל חייו. סרי, בן למשפחה תימנית, עבד שנים רבות במשרד החקלאות, והחל לפרסם ספרים בגיל 46. זכה בפרס ראש הממשלה ובפרס ניומן. יצירתו "אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב" עובדה לסרט קולנוע בבימויה של מיכל בת-אדם. ספריו: "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" (1981), "ציפורי צל" (1987), "מישאל" (1992), "דגים מתים ביפו" (2003), "חתונה בוכרית" (2006) ו"זוליכה בת כתון" (2007). ספרו החדש, "אדם שב אל ביתו", יצא בשבוע שעבר בהוצאת כתר.

*איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"בתי קפה אינם 'ערי המקלט' שלי. המטבח, ואשתי למולי, הם בית המקדש שלי. ואם בכל זאת אתפתה לבית קפה, אבוא בשעריו של בית הקפה הספרותי 'תמול שלשום' בירושלים. תחילה בשל מיקומו בשכונה הצבעונית, המשוחזרת, נחלת שבעה, וסיבה חשובה לא פחות ממנה כי רק שם אתה חש בספרות קודם לקפה, שלא כבשאר מקומות, שטעם הקפה הוא מה שנותר בפיך בתום הביקור".

*מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"עגנון, אם יותר לי הכבוד הזה, ולו כדי לדעת את מיקומי האנורקטי בספרות מול הר הענקים הזה".

*אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"מתוך הנחה, שעגנון שעליו כבר העדתי, ייצא לרגעים אחדים לשירותים, משתוקק הייתי מאוד למצוא על כיסאו את אהרן אפלפלד. להאזין לקולו החם, השקט והצנוע להפליא, אף שיודע אני את משא האימה שנושא הוא למעננו על כתפיו".

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?

"אין לדרג סופרים אלא ספרים, כי בהם הם נבחנים. ומאחר ששנים לא מעטות אינני מרבה, בשל חולשת עיניים, לקרוא ספרים, אינני יכול לדרג את העדפותיי העכשוויות. סליחה".

*והסופרים הזרים?

"שוב, יכול אני להתייחס רק לספרים מן העבר, שעה שעיניי שימשו אותי, ללא תיווך מסגרת המתכת. דוסטוייבסקי - 'החטא ועונשו', ויליאם פוקנר - 'הקול והזעם', גבריאל גרסיה מרקס - 'מאה שנים של בדידות'".

*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"לאו דווקא ספר ילדים, אלא 'ספר האגדה' שליקטו ביאליק ורבניצקי, שממנו נהגה אחותי הבכורה לקרוא בפניי, כדי להינחם על מותו של אבא, שנהרג בהיותנו עדיין ילדים".

מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עליך את רישומו?

"בשל מאמץ הקריאה, כפי שהתוודיתי, הספר האחרון שקראתי בעת האחרונה, הוא גם כמעט הספר הראשון. 'הנרות בערו עד כלות' מאת שאנדור מאראי, פרשת חברות טעונה ונושנה הנמסרת בתיאור מאופק אך חונק".

*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"בדרך-כלל לספרי שלי, ולו בכדי להלקות את עצמי, על שלא הנחתי להם להבשיל תחילה, קודם ששלחתי אותם, כספק זונות, לרחובות".

*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?

"בוודאי לתחנת המשטרה, לחפש שם את אשתי שנעלמה במוזיאון".

*מה דעתך על מוספי ספרות ועל כתבי עת ספרותיים בישראל?

"הייתי משיב על דרך לשונו ה'ממזרית' של גראוצ'ו מארקס, שאין אני מוכן להתייחס לכתבי עת ספרותיים, המוכנים לאכלס אנשים כמוני בין דפיהם".

*מה היית משנה בלימודי הספרות בבתי הספר?

"כלום. הבעיה אינה בתכנים, אלא, נדמה לי, במורי הספרות, שאינם מסוגלים להמריא עם הספרים ולהעביר לתלמידיהם, ברגישות המסעירה, את ניגון המיתרים".

*כיצד נולד הספר האחרון שלך, "אדם שב אל ביתו"?

"הוא נולד, כשאר ספריי, מתוך כאב פנימי, בהתכתשות כמעט סיזיפית עם המילים הסוררות. או בלשון אחרת, כלידה, שלא נותרו בה המים הטובים להוציא את העובר נקי מפגמים. אך שלא כשאר ספריי, בספרי האחרון, אני מנסה לדובב לראשונה את העפר, את שוכניו. את אבא, את אמא ושאר אנשי החסד שליוו וחיבקו אותי בילדותי".

*האם יש ציטוט מספר כלשהו, שזכור לך במיוחד?

"הציטוט הוא, דומני, מתוך הסיפור 'אביב קר' שבקובץ סיפוריו המרגשים והכואבים של אהרן אפלפלד, 'עשן': 'בצהריים נתעתה כיתת חיילים רוסים. הרימו את המכסה ותמהו: 'וכי אינכם יודעים שהמלחמה נגמרה?"

'כן' השיב ברל 'אנחנו רק עייפים'.

ציטטה עזה שכל ההיסטוריה היהודית טמונה בה".

*האם התאהבת פעם בדמות ספרותית?

"בוודאי, באשתי. כי מול היצירתיות המופלאה, שבה היא מסוגלת להפוך אוסף מקרי של ירקות ומיני דגנים וקטניות, לתפריט הראוי לעלות על שולחנו של אהרון הכהן, מתגמדת, כנגדה, אנה קרנינה של טולסטוי לדמות פאתטית ומיותרת בטלנובלה זולה".

*למה אתה מתגעגע?

"לימים שעדיין לא ידעתי לכתוב". *