המכרז של המדינה

ספק אם יש עוד דוגמה טובה כל-כך לחלמאות, כפי שמגלם בהווייתו ערוץ 10. החטא הקדמון הוא בכלל של המדינה. למה צריך ערוץ טלוויזיה מסחרי להיחשב כמשאב ציבורי? לעתים נדמה שהתפיסה הזאת היא אם כל החטאים. ההנחה שהאוויר בין האנטנות הוא רכוש המדינה, הוליכה לעדלאידע שנקראת "הרשות השנייה", הולידה מכרזים שברור מראש גם למנסחיהם וגם לניגשים אליהם, שאינם שווים את הנייר שעליו נכתבו - וכל היתר הוא כבר תולדה של הרעות החולות האלה.

הנה לכם מודל פשוט יותר: כל מי שרוצה להקים ערוץ טלוויזיה יוכל לעשות כן, החזקים ישרדו, המדינה תוכל לשחרר את חברי מועצת הרשות השנייה לעסוק בעניינים דחופים יותר, ובמקום לנסח חוזים דרקוניים בינה לבין הזכיינים, תגבה מהם מסים שאותם תוכל להשקיע כראות עיניה - אפילו בעידוד היצירה העברית המקומית!

לפעמים נדמה שהמודל המסחרי הזה הוא כל-כך פשוט, עד שאין סיכוי שיתקיים במדינת הוועדות, המליאות והמועצות. מה כן קורה? המדינה - שחושבת אמריקה, אבל מתנהלת כמו ברית-המועצות - הלאימה למעשה את האוויר, הזיכיונות לערוצי טלוויזיה מחולקים בצמצום, והרצון לשלוט עד כמה שניתן בתהליך מוליד יצורי כלאיים כמו ערוצים שאסור להם לשדר פרסומות, או ערוצים שכן מותר להם לשדר פרסומות, בתנאי שישקיעו גם ב"סוגה עילית" (לטעמו של הרגולטור, כמובן).

אחר-כך מתברר שהזכיינים לא עומדים בתנאים, ולהגנתם הם אומרים למדינה: "תראו, כל החוזה בינינו מבוסס על זה שאנחנו עושים כסף - ומזה משקיעים ביצירה המקומית, אבל כיוון שאנחנו מפסידים, מה אתם רוצים בדיוק שנשקיע?" המדינה מצדה, מושכת בכתפיים, משיתה עליהם קנסות ומאיימת שלא לחדש את הזיכיון, רק כדי להודיע שהזיכיון כן יוארך - ולדחות את הדיון על תשלום הקנס למועד מאוחר יותר.

רגע, אולי עלינו כאן על משהו. בלי משים הצליחה מדינת ישראל, באמצעות ועדותיה, שריה מועצותיה, שר התקשורת, גלעד ארדן, ארגוני היוצרים וערוצי הטלוויזיה שלה, ליצור כאן פרודיה מוצלחת על טלוויזיה. אז מי אומר שאין יצירה עברית מקורית? *

מציאות וירטואלית: "המשחק", ג' 24:09, יס 4; "יהושע יהושע", ג' 24:50, יס סטארס ישראלי

הסרט הזה הוא כה מוזר, עד שבכל פעם שאני צופה בו, אף-על-פי שהסוף ידוע לי מראש, אני מופתע מחדש. גם מאיכויתיו כמובן, אבל גם מהשאלה כיצד ב-11 השנים שחלפו מהפקתו, לא הפך "המשחק" לסרט פולחן.

מייקל דאגלס, לטעמי שחקן שאינו מוערך מספיק, הוא איש עסקים שמקבל ליום הולדתו מאחיו (שון פן) מעין משחק שהיום היו קוראים לו בוודאי "ריאליטי", שילוב של מציאות וירטואלית ואמיתית - שהגבול ביניהן מיטשטש לעיתים קרובות, קרובות מדי. כתוצאה מההשתתפות במשחק מתערער עולמו הבטוח של דאגלס, והמשחק שבו הוא משתתף, הופך לביזארי יותר מרגע לרגע וסוחף אותו למאבק הישרדות אמיתי.

זהו סרט מתוחכם כל-כך, עד שקשה להבין מדוע נדחק אל ירכתי לוחות המשדרים של ערוצי הסרטים השונים. אף שלא מדובר בסרט "בנים" קלאסי, הרי שהוא רלוונטי הרבה יותר לגברים, שיוכלו למצוא בו משל מחוכם על משבר גיל ה-40, עם כל הפחדים והתשוקות שהוא מעורר. צופים אחרים מוזמנים ליהנות מעלילה רבת-תהפוכות ומתח בלתי פוסק.

אם נוסטלגיה היא הקטע שלכם לשעת לילה מאוחרת, אתם מוזמנים להיזכר באברי גלעד, בגרסת שנות ה-80 שלו. גלעד הוא יהושע, צעיר חנון ובתול, שמתפרנס מכתיבת ספרות פורנוגרפית. יום אחד מגיע אליו טייס (מתי סרי), רגע לפני שהוא חוזר בתשובה, ומבקש ממנו לכתוב את הביוגרפיה שלו. כך מתוודע גלעד-יהושע לחברתו של הטייס (אוסי הלל המרנינה), מתאהב בה ומסתבך כהוגן. למרות שמדובר בהבל הבלים, יש כאן גם כמה רגעים של פאן טהור. *