פורטפוליו / עופר בנגל

ילדות: נולדתי בצהלה. אבא איש צבא, אימא גידלה אותנו. עברנו ממקום למקום בעקבות אבא. כשקיבל תפקיד בפיקוד צפון עברנו לנצרת עילית, שהייתה עיירת עולים. הייתי היחיד בכיתה שדיבר עברית. אני זוכר שאימא הסבירה לי שאם אראה אנשים נכנסים לבית של חבר שלי שגר ממול, שלא אבהל, כי אימא שלו זונה. משם עברנו לאילת, ובכיתה חי"ת - לירושלים.

כנסת: למדתי בתיכון ליד האוניברסיטה, ובחופשים עבדתי בכנסת, עם אבא, שהשתחרר בדרגת אלוף משנה והיה קצין הכנסת במשך 25 שנים. הייתי אחראי על ספירת קולות החיילים. בגיל 15 הקמתי קו לחלוקת לחמניות. הייתי קם בחמש בבוקר, ואוטו של אנג'ל היה מביא לי שני שקים מלאים. לפני הגיוס מכרתי אותו, ומכספי האקזיט קניתי מערכת סטריאו.

עתודה: בגלל האסתמה לא התגייסתי לקרבי, והלכתי להנדסה אווירונאוטית, בתקופה שבה אנשי חיל האוויר נחשבו לאלילים. למדתי בטכניון ארבע שנים, ותוך כדי התחילה מלחמת יום הכיפורים. גייסו אותנו, אבל לא עשינו הרבה. אחרי שבועיים התנדבתי לתעשייה הצבאית, והרכבתי חלקי פצצות עד שחידשו את הלימודים.

חיל האוויר: הוצבתי ביחידה שמתעסקת בפיתוח של התקנות חימוש למטוסים. עבדתי בפרויקט התאמת החימוש לכפיר, ולאחר מכן נשלחתי לשנה וחצי לטקסס, עם זוגתי לשעבר, להכין את קליטת ה-61F בארץ. תקופה מאוד מעניינת.

עצמאי: כשהשתחררתי, אחרי עשר שנים, הקמתי את "תלתן פרויקטים תעופתיים", שעסקה בהתקנות חימוש במפעלים ביטחוניים. כשהתחיל פרויקט הלביא קיבלנו את עבודות החימוש שלו, עד שנסגר.

צעצועים 1: התחלתי להמציא בתור הובי. ביליתי הרבה בארצות הברית, והייתי תקוע בשעות הבוקר במלון, מול תוכניות ילדים ופרסומות לצעצועים בטלוויזיה. זאת תעשייה שמגלגלת המון כסף. באו לי רעיונות. בניתי רובי לייזר לדמויות האקשן, תותחים מיוחדים לטנקים, ומכוניות עם שלט רחוק, ואת הפיתוחים מכרתי לקוליקו, שהייתה חברת הצעצועים השנייה בגודלה בעולם. השותף שלי ואני כבר חשבנו שאפשר לצאת לפנסיה. קיבלנו מקדמה של 100 אלף דולר, ואז החברה פשטה רגל.

צעצועים 2: המשכתי למכור את ההמצאות, בין היתר ל"טומי". זה עשה לי חשק לעבור לייצור. בניתי תוכנית עסקית והלכתי לחפש כסף. בין היתר הגעתי לקרן הון סיכון אתנה, ולזוהר זיסאפל. זוהר אמר שיש לו רעיון יותר טוב - להקים חברה לתקשורת מחשבים.

ריט: בלי להבין שום דבר בתחום עזרתי להקים את החברה, פיתחנו מוצרים שהצליחו, וב-1997 הנפקנו אותה בנאסד"ק. אחרי עשר שנים נמאס לי, ועזבתי.

מובייל אקונומי: התחילו לדבר על מעבר האינטרנט לטלפון הסלולרי, והקמתי חברה שפיתחה מערכת חכמה להתחברות מהירה. חברות הטלפון אהבו את המוצר, הלקוחות פחות. אחרי שלוש שנים רציתי להמשיך הלאה, והצטרפתי כחבר בכמה דירקטוריונים.

אדג' מדיקל: חברה שפיתחה צילום רנטגן בלי פילם. הגעתי לשם ב-2004 לבקשת מנהל הקרן שהשקיעה בה. אחרי שגייסתי 5 מיליון דולר החלטתי לסגור, כי המחירים ירדו ואי-אפשר היה לעשות ביזנס.

SDT: פיתחה טכנולוגיה לאיתור חומרי נפץ באמצעות קריסטלים, שמבוססת על רעיון של מדען סובייטי, לב דיין, שהיה חלק מתוכנית הטילים הבין-יבשתיים בברית המועצות, עלה לארץ והפך לשומר בבית אבות. תע"ש וסקויה השקיעו כסף, ושבתי שביט הוא היושב ראש. הגעתי בשלב שבו היה מוצר אבל לא היה ביזנס. עשיתי מהפכים. העברתי את הפוקוס מארצות הברית ומאירופה לאסיה ולאוסטרליה, הימור שהקפיץ את המכירות. על המהלך זכיתי לפני שבועיים בפרס המי"ל (המרכז הישראלי לניהול) לפריצת דרך עסקית.

גירושים: ב-1991, עם שני ילדים. יש לי שני נכדים: בן 3 ובן ארבעה חודשים.

אושרת קוטלר: זוגתי, אהבת חיי. נפגשנו אחרי שמונה שנות הוללות שלי, דרך מישהי שיצאתי איתה. עד היום לא טרחנו להתחתן. יש לנו בת בשם ניצן, ואת דנה, הבת של אושרת, ילדה מדהימה.

קטמרן: שט בחורף ובקיץ. זה נותן לי שקט.

תפיסת עתיד: אני מסתכל על אבא, בן 83, שאין לו זמן בשבילי, ויודע שכנראה אצא לפנסיה כשאסגור את העיניים. עד אז אלך אחרי מה שיעניין אותי לעשות.