בושה וחרפה. אלה ה"מחמאות" שחילק הנשיא אובמה לחלוקת הבונוסים בוול סטריט בשנת 2008, שעמדו על סכום עצום של כ-18 מיליארד דולר. מטר המזומנים הזה הורעף על העובדים למרות המשבר, למרות מחיקות של מאות מיליארדים במגזר הפיננסי ולמרות הסיוע המאסיבי של הדוד סם לחילוץ כמה מהבנקים הגדולים בארה"ב שעדיין נמצאים במחלקות לטיפול נמרץ.
למרות כל אלה, וול סטריט בחרה לחלק לעובדיה המצטיינים, או כאלה שנחשבים כך, סכומי עתק. אובמה הצית מחדש את הדיון הלעוס, יש הטוענים פופוליסטי, על שכר הבכירים, על אי שוויון ועל חלוקת הכנסות צודקת. זה דיון שיילך ויתפוס תאוצה בישראל בחודשיים הקרובים עם פרסום הדו"חות השנתיים ואיתם רשימות השכר מנקרות העיניים.
לקראת הדיון החלטנו להביא כמה מיתוסים על שכר הבכירים, מיתוסים שמייצרים בעיקר אלה שמקבלים ומצדיקים את חבילות השכר האסטרונומיות.
- בספורט כמו בעסקים
מיתוס: אנחנו חיים בשוק חופשי, שוק פרטי. אם בעלי המניות החליטו לתגמל כך את המנהלים, זו זכותם.
ההסבר: איך לא הבנתם שיש שוק ייחודי לכישרון ניהול חברה, שיש היצע מוגבל של אנשים המסוגלים לנהל חברה שהיקף עסקיה נאמד במאות ומיליארדי דולרים וחובק יבשות. הרי רוב האנשים כבר הבינו שכוכבי ספורט או בידור שווים כמה שהציבור יהיה מוכן לשלם כדי לראות אותם במגרשי הכדורגל והכדורסל ובטלוויזיה. בספורט זה בדיוק כמו בעסקים. אם המנהלים מצליחים "לבדר" את בעלי המניות עם רווחים יפים, מגיע להם כל גרוש.
הטעות: רמות גבוהות מדי של תגמול, כפי שהוכיח המשבר האחרון, פועלות בדיוק להיפך. הן גורמות למנהלים להתייצב בניגוד לאינטרסים של בעלי המניות, לקחת סיכונים מופרזים, לנפח רווחים ולהתנהג כאילו זו חברה של אבא שלהם.
- המתחרים יגנבו אותם
מיתוס: חייבים לשלם לטאלנטים פיצוץ של שכר, אחרת הם יברחו למתחרים.
ההסבר: עובדי המגזר הפיננסי המוכשרים נולדו עם מוח-על, או שהושתל במוחם בהמשך שבב גאוני, שגרם לסוחרים המבריקים לייצר מוצרים ונגזרים מורכבים, שאיש זולתם לא הבין אותם, לבד מההבנה שהם סופר-רווחיים ולכאורה נטולי כל סיכון. גם הטאלנטים של הטלוויזיה אצלנו, למשל, ובפרט של ערוץ 10, העלו את הרייטינג ואת מפלס הפופולריות של הערוץ. מגיעה להם כל אגורה.
הטעות: מנהלים משתמשים בטיעון הזה בדרך כלל כדי להצדיק את שכרם הגבוה. אם הטאלנט מרוויח פיצוץ של שכר, המנהל צריך להרוויח פיצוץ בריבוע. מודי פרידמן, למשל, סגן יו"ר ערוץ 10 ומנכ"ל הערוץ לשעבר, כיהן בראש הארגון לא מעט זמן, למעשה הרבה מאוד זמן, כדי לבחון אם הוא מסוגל להביא את הערוץ לעשות את הדבר הבסיסי שמתבקש מכל עסק: להניב יותר הכנסות מהוצאות, או בשפה החשבונאית - רווח או תזרים חיובי מפעולות.
למרבה הצער, פרידמן לא הצליח להפגיש את הערוץ עם המושגים החמקמקים האלה והוא חתום עם בעלי המניות שלו על אחד מהכישלונות העסקיים הגדולים ביותר בעשור האחרון.
זה לא הפריע לפרידמן להצדיק את שכר הטאלנטים שלו ("זניח יחסית להוצאות", כי גם השכר הנדיב שלי זניח לחלוטין), לפאר את בעלי המניות שלו (כי מימן, לאודר ומילצ'ן הנדיבים ממשיכים לשלם לי מגה-שכר ועוד בתפקיד לא ברור של סגן יו"ר דירקטוריון), להתברך ברייטינג-שמייטינג (כי זה מפלטם של המנהלים שלא מסוגלים לגלגל על הלשון את המילה 'רווח', ובמקום זה משתמשים באחוזי צפייה, נתוני גלישה ושאר פירות וירקות שיווקיים) ולהאשים את הרצפה העקומה (הרגולציה הארורה, כמובן).
גם במגזר הפיננסי התברר שכל גאוני-העל ייצרו מוצרים סופר-מתוחכמים, עד כדי כך מתוחכמים, שהם הרעילו את כל המערכת הפיננסית, התבררו כמקסמי שווא וכרווחי שווא והובילו את המוסדות הפיננסיים לפשיטת רגל.
- תמריצים לשחיתות
מיתוס: חייבים לתמרץ את המנהלים הבכירים באמצעות חלוקת אופציות.
ההסבר: זה גורם מתמרץ לשיפור הביצועים. המנהל דוחף לרווחיות גבוהה, המניה עולה וכולם מרוצים.
הטעות: שוב, כמו עם הבונוסים, התמרוץ הזה שהתחיל בהיי-טק וזלג לחברות מסורתיות, הפך למנוע שחיתות גדול והפך את המנהלים למומחים בהנדסה פיננסית. היה להם תמריץ מובהק לנפח את הציפיות ביחס למניותיהם, הרבה מעבר למציאות, ואז לממש את אחזקותיהם ברווח ענק.
- המוסדיים לא חוסמים כלום
מיתוס: הגופים המוסדיים שומרים על הציבור
ההסבר: המוסדיים יושבים בדירקטוריונים ואמורים לחסום בגופם כל הצעת שכר מופרזת לבכירים.
הטעות: אין להם שום אינטרס לעשות את זה, אחרת הם גם לא יוכלו להצדיק את רמות השכר הגבוהות שלהם בעצמם.
- הבנקים שייכים לציבור
מיתוס: התוכנית של אובמה להגבלת השכר מתייחסת אך ורק לשכר המנהלים בבנקים שקיבלו סיוע ממשלתי. בבנקים הפרטיים ימשיכו לחגוג.
ההסבר: הממשל האמריקני הזרים סכומי עתק לבנקים. זכותו להתערב בצורת הניהול והתגמול. במוסדות הפיננסיים האחרים, אלה שהצליחו לעמוד על רגליהם, זה עניין שלהם ושל בעלי מניותיהם.
הטעות: ראשית, ציבור הוא למעשה בעל השליטה בבנקים האמריקניים וגם הישראליים, והציבור היה מאוד רוצה לראות רמה הרבה יותר נמוכה של תגמולים. שנית, המדינה היא הגוף המפקח על הבנקים וזאת שאמורה להגן על יציבותם ועל ביטחון המפקידים. אם השכר מופרז ורמת הסיכון ליציבות עולה, המדינה חייבת להתערב בצורה כלשהי כדי להביא את השכר לרמות שפויות יותר.
- דיכוי היצירתיות
מיתוס: התערבות ממשלתית תחנוק את הכישרונות, את היוזמה ואת התמריצים ללקיחת סיכונים.
ההסבר: אם לא יהיו בונוסים ולא יהיו תמריצים אחרים, לאיש לא יהיה חשק להתאמץ ולשפר ביצועים.
הטעות: לא, זו לא טעות. כך עובדת, בין היתר, הכלכלה, על בסיס תמרוץ של אנשים בעלי כישורים גבוהים. הבעיה היא שהכלכלה עובדת גם על תאוות בצע ומאבדת עניין במושגים כמו "חוש מידה", "הוגנות" ו"שפיות". ייתכן שזה התפקיד של כל מדינה - להכניס למכונה הזו גם את המושגים ה"פופוליסטיים" האלה.
eli@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
