דוד קיגלר | שחקן

19 שנים של עבודה סיזיפית עברו על דוד קיגלר, 43, שחקן תיאטרון ("ההולכים בחושך", "על עכברים ואנשים") וטלוויזיה ("האלופה", "החברים של נאור"), סטנד אפיסט וקומיקאי ("זהו זה", "לילה גוב"), עד שהפך למפורסם בזכות דמותה של עינב בובליל שגילם ב"שבוע סוף". אבל עד שהגיע לבית האח הגדול הוא היה צריך לדחוף סלעים. בהתחלה לא נתנו לו לעשות הרבה, והוא גייס הרבה סבלנות ואת עצתה של אשתו, השחקנית אדווה עדני, שאמרה שכל מה שיקבל לעשות, שיעשה הכי טוב. והוא עשה. בסוף העונה כבר גילם שבע דמויות. "לא חשבתי שאהיה חקיין", הוא אומר, "כי לא אהבתי את הז'אנר. זה התחיל מעינב בובליל והתגלגל. גרי בילו אמר לנו תמיד בבית צבי, שמי שמתמיד מצליח".

תחילת הקריירה שלך דווקא הייתה מבטיחה.

"כבר בשנה השנייה חתמתי על חוזה בתיאטרון באר שבע. בתור ילד שעף מתיכון בעיר בכיתה י', הרגשתי בברודוויי".

המציאות הייתה אחרת.

"חשבתי שאעשה תפקידים עמוקים. לא הייתי בשל, והייתי אידיוט. מיד רצתי להיות ראש ועד שחקנים לוחמני, ודשדשתי".

היו גם המון הצעות מערוץ 2 הניסיוני.

"לי ולאשתי. חברת הפקה אחת רצתה לתת לי טוק שואו. היום, כשתלמיד יוצא מבית צבי הוא רוצה לשחק בטלנובלה".

אתה שיחקת בשלוש.

"נכון, אבל זה לא הביא את השינוי. אחרי ארבע שנים בבאר שבע, הלכתי עם חבר למועדון צהצה ברמת השרון, ראיתי את יעקב כהן עושה סטנד אפ והייתי בשוק טוטאלי. לא היה לי אומץ לעשות את זה. חשבתי אז שאני שחקן גרוע, הביטחון העצמי שלי ירד לגמרי. ואז הלכתי לקאמל קומדי קלאב וראיתי שם חנוונים ומורים עושים סטנד אפ גרוע, ובפעם השנייה הרגשתי שאני חייב להציל את המסיבה. עליתי על הבמה לעשרים דקות, שאני לא זוכר מהן כלום, והקהל השתולל".

והסטנד אפ הפך לעבודה.

"כל מה שאני עושה זאת עבודה. אני בא ממשפחה ממעמד הפועלים. ככה חינכו אותי".

מה עם קדושת האמנות?

"הבעיה פה היא הכסף. אני לא מכיר אף אחד שהגיע למקצוע הזה בגלל רצון להתעשר. בכל פעם שאני מתוגמל אני לא מבין למה. מה היה פה? בסך הכול מחאו לי כפיים. רק מאז שנולד הבן הראשון שלי הבנתי שזה מגיע לי".

ואתה מתנסה כל הזמן.

"במחזמר, בסטנד אפ, בקומדיה, בקולנוע, אפילו עשיתי סטנד אפ באנגלית בניו יורק. אני מנסה לעבוד כל הזמן עם אנשים אחרים. כתבתי מופע בידור עם אשתי".

למה אתה לא עולה איתו עכשיו, כשהברזל חם?

"אילוצי חזרות, הבמאי לא פנוי. זה יקרה בספטמבר. אבל בכל מקרה אני לא יכול לעמוד על הבמה לבד. לא יכול לעמוד בלחץ אם ימכרו כרטיסים או לא. אני לא איש עסקים טוב, למרות שאנחנו יחסית חיים מצוין".

ממה אתה מפחד?

"שיגנבו אותי. כשיש עוד אנשים על הבמה אז זה כמה נגד כמה. האחריות לא עליי. כשאני עובד אני מאוד חרוץ; מצד שני, בכיף שלי לשבת בבית כשיש עבודה".

וכשאין?

"אז אני הכי יצירתי, כותב המון, מהפחד. אבל אף פעם לא חלמתי להיות עשיר. לא היו לי חלומות על בריכה. אני אומר לאשתי שזה מביא צרות".

אתה מעורב בצד הכלכלי של הקריירה שלך.

"זוהר יעקובסון מנהלת אותה יותר צמוד עכשיו בגלל התוכנית, אבל אני מחליט".

ובתיאטרון?

"אני סוגר; תלוי מה סוג ההפקה, התפקיד, כמה רוצים אותי, אבל אני לא איש שיווק ולא יחצ"ן. לבוא לאירועים זה משעמם תחת ולא מביא עבודה. לטווח ארוך אין לזה משמעות. גם בתיאטרון יכולים לקחת סטארים גדולים להפקות, אבל מה שקובע זה המוצר".

אז למה הם מתעקשים על סטארים?

"כי זה עולם כזה. אני מסתכל על תפקידים שיכולתי לעשות, ויודע שהשיקול הוא שאם יתקשרו ל'ידיעות אחרונות' ויגידו קיגלר, זה לא יעניין אותם".

עכשיו בטח כן.

"יכול להיות, אבל גם כשלא, לא הרשיתי לעצמי להיות פקיד, וזה דורש הרבה אומץ".

שמרת תמיד על התיאטרון כבסיס לשאר.

"זאת אהבה גדולה. עכשיו אני עושה תפקיד קטן ב'איולף הקטן' בהבימה. אמרו לי, מה אתה עושה תפקיד כזה עכשיו, כשאתה בפריים טיים. אנשים לא מבינים שזה הקיום שלי. המפגש עם שחקנים כמו יבגניה דודינה ויגאל שדה, הבמאי חנן שניר - אני כל-כך נהנה שכל הזמן אני נמצא מאחורי הקלעים, מסתכל על הסצנות".

חוץ מהקאמרי היית בכל התיאטראות.

"אני פרילאנס. מתוך בחירה. הייתי שבע שנים שכיר בבאר שבע ולא התקדמתי לשום מקום. היו לי שם חמש-שש שנים מבוזבזות. אני בא ממשפחה שקביעות זה השיא, ואוי ואבוי מה יעשו לך במס הכנסה אם תהיה עצמאי. עשיתי הכול באיחור, אבל אני מרגיש שהיום אני בשל".

אורך החיים של בדרן הוא קצר.

"גיל 60-55, וזהו. שחקני תיאטרון יכולים להיות על הבמה גם בגיל 80". **