לא מפרגן לבאשיר

אני לא מפרגן ל"ואלס עם באשיר" לזכות הלילה באוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. למה? כי הסרט הזה לא מפרגן לענין שעליו הוא מבוסס. מדובר בסרט מצוין באמת מבחינה מקצועית. הבעיה היא עם תוכנו. אמנם הסרט אמור להיות מעין חיפוש של הבמאי ארי פולמן את עצמו על רקע מלחמת לבנון הראשונה. אבל בזמן שפולמן מחפש את עצמו, הוא מוצא אותנו. כלומר פולמן ממקם אותנו במרכז הטבח בסאברה ושאתילה, והוא עושה זאת בצורה ביקרותית, מאשימה.

יש הטוענים שלא היינו מעורבים שם. אני מפקפק בכך. אבל לא זה הענין. השאלה היא מה לוקח אתו הצופה מהסרט. האם את הקונפליקט האישי המתואר בו? את המורכבות של המצב באזור? את הטרגדיה האנושית הכללית? או שהצופה לוקח אתו את התחושה, המסקנה, שחיילי ישראל הם אכזרים ואלימים? האם אותו צופה אומר לעצמו באמת, כל הכבוד לישראלים, שאין להם בעיה לבקר את עצמם? או שהוא מסיק שהישראלים הם ברוטאלים.

האם הצופה, הישראלי והלא ישראלי, מסיק מהסרט שיש בעיה קשה באזור שבה כולם אשמים וסובלים? או ששוב הוא מקבל סרט על הפלשתינים המסכנים הסובלים מידי הכובש הדורסני? זה לא שסרטים כאלה אינם לגיטימיים. הבעיה היא שכמעט כל הסרטים הישראלים הנוגעים בסוגיה זו הם על הפלשתינים המסכנים. לא תראו סרט ישראלי המציג את אחריותם, לדעתי המכריעה, של הפלשתינים במצבם ומצבנו.

אם יש לפלשתינים, ולערבים בכלל, סיכוי לקום ממסכנותם, הוא קיים במסר של הפסיכולוגית הערביה ד"ר וואפא סולטן: "היהודים קמו ועלו מעפר הטרגדיה (של השואה) ואילצו את יתר העולם לקבלם ולכבדם באמצעות הידע העומד לרשותם לא באמצעות טרור, לא באמצעות יבבות וקובלנות, אלא באמצעות חריצותם". ארי פולמן וכמותו, במקום לעשות סרט על בסיבות האמיתיות למסכנות ולהתמשכות הסכסוך באזור הם מצטרפים למקהלת היבבות. זה אולי טוב בשביל פרסים, זה לא טוב בשבילנו, הישראלים וגם הפלשתינים.