עוד יום (ארור במיוחד) בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד

1. פסיכולוגיה.

מבחינה מעשית המשחק הזה היה אמור להיות גדול רק על הנייר. 7 נקודות פער ומשחק חסר, 10 מחזורים לסיום העונה, אמורים להבטיח אליפות לקבוצה כמו מנצ'סטר יונייטד. אבל כאן, בדיעבד, שגתה יונייטד לראשונה: ביום חמישי העניק וויין רוני ראיון לאתר האינטרנט הרשמי של המועדון. הוא הצהיר שיהיה זה תענוג מיוחד לחסל את שאיפות האליפות של ליברפול. "אני שונא אותם", אמר רוני. במנצ'סטר יונייטד מיהרו להסיר את הראיון מהאתר הרשמי, אבל כדור השלג כבר החל להתגלגל.

סר אלכס פרגוסון, במקום לצנן את האווירה, ציין שמבחינתו מדובר במשחק החשוב ביותר של העונה, כמו כל התמודדות מול ליברפול. בשלב הזה, יומיים לפני המשחק, ביקש רפא בניטז בסה"כ לחזור הביתה בשלום ולפנטז על הגרלה קלה לקראת רבע גמר הצ'מפיונס.

אבל השחצנות של מנצ'סטר יונייטד לא הותירה לו ברירה. בניטז הוא יקיר האוהדים באנפילד, נתון שעזר לו בעבר בסכסוכים המתוקשרים מול הנהלת המועדון. ועבור האוהדים אין מתוק יותר מניצחון חוץ על מנצ'סטר יונייטד השנואה. כך הפך משחק שבו שתי הקבוצות היו מרוצות מתיקו למשחק טעון מעין כמוהו.

2. העוקץ הספרדי.

האווירה ביציעי אולד טראפורד היתה מטורפת. כבר ב-9:00 בבוקר החלו פאבים בסביבות האצטדיון להתמלא ובשעה 10:30, יותר משעתיים לפני המשחק, כבר אי אפשר היה לזוז בדרך מאט באזבי, בואך האצטדיון. המאפיין העיקרי של מנצ'סטר יונייטד, הבינלאומיות של המועדון, ניכר כאן בכל פינה: אוהדים ממלזיה מצטלמים, אוחזים בשלט כתוב בשפתם, נורבגים, שבדים, יפנים, פורטוגלים - ערב רב של קלסתרונים ושפות - וכן, גם לא מעט ישראלים.

י', הספסר שלי, הגיע לכאן השבוע במיוחד כדי לדאוג ללקוחותיו. שני משחקי צ'מפיונס ליג (בליברפול ובמנצ'סטר) ומשחק עונה אחד בהפרש של פחות מארבעה ימים, הביאו לכאן, למרות המיתון, לא מעט ישראלים. י' גמל לי חסד מיוחד הפעם ביודעו שאני מגיע מישראל בלוויית בני בן ה-10, אחי ואבי בן ה-84, וסידר כרטיסים לשורה השלישית, מרחק יריקה מהדשא, ממש על קו האמצע. כך יצא לנו לחזות מקרוב במשחק הגרוע בקריירה של נמניה וידיץ' הסרבי.

העונה הזאת, היא הגדולה ביותר של הבלם: שישה כיבושים ומשחק הגנה קרוב לשלמות הפכו אותו למצטיין העונה בין שחקני היונייטד. אבל ביתרון 0-1 טעה וידיץ' קשות, איפשר לטורס לעבור אותו ולהחזיר את ליברפול למשחק. מהספסל צפה בניטז בחניכיו וכמעט לא האמין. ליברפול איפשרה ליונייטד להכתיב את הקצב ובנתה על התקפות מהירות שמתחילות בשחרור כדור לקשר פנוי - ורצוי סטיבן ג'רארד - ומשם ניסיון למצוא את פרננדו טורס. פרגוסון מצידו, זיהה את הטקטיקה, אבל היה בטוח שההגנה שלו תסתדר. כמה מביך היה עבורו לראות שדווקא ה"אס" שלו (וידיץ'), היה זה ששיחק לרגלי "העוקץ הספרדי" של בניטז את טורס.

הטעות של וידיץ' הכניסה את היונייטד לסחרור שגרר אחריו את הטובים ביותר: תחילה פטריס אברה, מאוחר יותר אפילו ואן דר סאר, ואז הכרטיס האדום ששלח את וידיץ' לחדר ההלבשה. באווירה שכזאת, מה הפלא שאפילו האיש החשוב ביותר באולד טראפורד, סר אלכס פרגוסון, מיהר לקחת חלק בחגיגה, איחר מאוד בחילופים ולבסוף הימר על חילוף משולש שכבר ברגע הראשון שלו איפשר לליברפול לנצל את חוסר התאום בין מערכי היונייטד ולהשאיר את ג'רארד לאחד על אחד עם וידיץ' האומלל - המהלך שגמר את המשחק.

3. דברים שרואים (רק) מכאן.

זכרו את המשחק הזה, לא מפני שכבר 100 שנה לא הנחילה ליברפול תבוסה שכזאת ליונייטד במגרשה, ואפילו לא בגלל העניין שהוסיפה התוצאה למאבק האליפות שנראה כבר מוכרע, אלא בגלל שמדובר אולי בסוף עידן כריסטיאנו רונאלדו במדי השדים האדומים.

על רקע שירת אוהדי ליברפול ביציע האורחים, נראו לראשונה סימנים גלויים של מתח בין רונאלדו לחבריו לקבוצה. רוני שמע את הקולות מהיציע, כאב ולחם עד לשנייה האחרונה. כמוהו נהגו גם השחקנים האחרים על המגרש. בעיקר הוותיקים כמו סקולס וגיגס. רונאלדו, לעומתם, נראה לפרקים כצופה נייטראלי במשחק וזכה למבטים מזרי אימה מצד חבריו ואפילו לכמה הקנטות מאוהדיו הקנאים ביותר. את הפרטים הקטנים הללו קשה מאוד לראות בטלוויזיה אבל אין ספק שהם מניעים מחדש את סיפור האהבה של הקיץ הקרוב: רונאלדו-ריאל מדריד.

כמי שציפה לאבל כללי במנצ'סטר די הופתעתי: באוטובוס מהאצטדיון למרכז העיר נשמעה שירה אדירה - כיאה לאוהדים אנגלים. הדעה הרווחת ביניהם ובקרב הפרשנים היתה שמדובר במעידה חד פעמית, דווקא של השחקנים המצטיינים ביונייטד ושאולי מוטב למועדון לחטוף את הסטירה הזאת דווקא עכשיו, כשהקבוצה, למרות ההפסד, עדיין במצב מצוין בכל החזיתות.

4. ובנימה אישית.

קשה לי לנתק את המשחק הזה מזווית הראייה האישית שלי. שריקת הסיום מצאה אותי עם ילד מתייפח בזרועותיי. זה הביקור השלישי שלו בתוך שנה וחצי "בתיאטרון החלומות" שהפך עבורו לסיוט קטן. אמרתי לו שבהיסטוריה שנמשכת כבר מ-1878, יש גם ימים כאלו ושדווקא הם מקנים לנו את הזכות לחגוג אחרי ניצחונות גדולים. לא ידעתי אם הילד הפנים, אבל במלון אחרי פיש-אנד-צ'יפס ומקלחת, הוא שאל אותי האם העונה הזאת היא האחרונה של "גיגסי". השבתי לו שהעונה הבאה אמורה להיות ה-18 והאחרונה בקריירה של הפלא הוולשי. "אבא", בכה הג'וניור, "למשחק הפרידה מגיגסי אנחנו חייבים ללכת, אני מוכרח להיות בו". הבנתם? לא הגמר המיוחל בוומבלי, לא זה הפוטנציאלי ברומא, לא משחק האליפות הצפוי - רק משחק הפרידה מראיין גיגס. הפעם היה תורן של עיני לדמוע.

חיבקתי את הילד, נשקתי לו וידעתי שאחרי הכל, המסר הופנם: ככלות הכל, היה זה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד.

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל טוריו של ניר קיפניס? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט