עניין עם פועלי בניין

"ישראלים למכירה", ב' 21:30, יס דוקו

לפני כמעט 20 שנה, עת השתחררתי משירות סדיר בצה"ל, עליתי על מטוס בואכה סידני, אוסטרליה. מעט פחות משנה נמשכה התקופה האוסטרלית בחיי, רק החודשיים האחרונים ממנה הוקדשו לטיול בארץ ה"יפה, קצת משונה" אם לשאול דימוי ממשינה.

מרבית התקופה, גרתי בסידני ועבדתי כפועל בניין. היה מדובר בעבודה בלתי חוקית, אבל החזות המערבית הייתה כסות טובה מפני משטרת ההגירה המקומית. כפועל זר, החוליה האחרונה בשרשרת המזון, עבדתי מתי שרק נתנו לי. רק תנו - ואבקש עוד.

כיאה למעמדי, גרתי במעין "קומונה", דירה שכורה שדייריה מתחלפים בקצב מסחרר. בהדרגה פיתחתי לי התנהגות סטריאוטיפית של פועל בניין, כולל קריאות מעל הפיגומים לריבות נאות שחלפו ברחוב. האוסטרליות, ייאמר לזכותן, לא עשו עניין מהבדלי המעמדות בינינו, כמו גם ממה שעשוי להיתפס היום כהטרדה מינית, והיו נעצרות לקרוא לעברנו קריאות משלהן... חגיגה.

אחרי שנות דור כמעט יצאו נירית אלקובי ושרון אנה נוי למסע דומה: עבודה מאומצת אחרי השירות הצבאי, במטרה לחסוך כסף לטיול ארוך בעולם. הן החלו במכירת מוצרי טיפוח בלונדון, אבל לא הסתדרו עם הנצלנות המובנית בשיטת העבודה, ונטשו אותה מבלי להרוויח כסף. משם הן עברו לאירלנד ועסקו במכירת תמונות. כאן התגמול היה כבר ראוי יותר, אבל השתיים - אולי בשל ההרגשה שהן בעצם נועדו לגדולה (הן בוגרות מכללת ספיר, מה שמסביר את הרצון לתעד מראש את המסע), לא ממש רוו נחת גם מהעיסוק החדש.

בדרך-כלל אני לא אוהב להיסחף להרהורים נוגים על הדור שהולך כביכול ופוחת, אלא שכאשר צפיתי בסרט, לא יכולתי שלא להרהר בכך שמדובר בכל זאת בדור שמודע יותר, בלשון המעטה, לתנאי השירות שלו. כשהגעתי אני לאוסטרליה, היה זה אחרי שלוש שנים של שירות קרבי שבהן התרגלתי לתפקד במלוא המרץ ולהסתפק בשלוש שעות שינה בלילה, מה שאיפשר לי לא רק לעבוד "כמו חמור", אלא גם לצאת ולבלות בסידני היפה, או לישון שעתיים ואז לקום לצפות במשחקי מונדיאל 90' באיטליה (שבגלל הפרשי השעות היה השידור הישיר שלהם באמצע הלילה).

הקבלן שעבורו עבדתי היה טיפוס צעקן וכעסן - ולא זכור לי שעשיתי מזה עניין גדול, בטח לא חשבתי שזה חשוב עד כדי כך שכדאי לעשות על זה סרט. *