נער שוליים

על רצפת כלוב מתכת שוכב אדם כפות. ראשו מכוסה בשק. מעליו מיתמר גבר נאה, מקורזל שיער. עיניו רושפות באשו של חזון. הוא חונק בשלווה את הסרוח, ואז נתקף בקוצר רוח "פראנץ? שוב פעם נרדם על הרצפה, ואולי לא נרדם? אולי מת? לא, הוא ישן כמו מת, אני מניח שהוא חולם, הוא אוהב לחלום, הוא חושב שרק הוא חולם...".

הכפות רעול הפנים מתעורר כשהוא ממלמל "החבל, לנתק את החבל, אנחנו טובעים..." מתחנן שישחררו את ידיו. שיחמשו אותו בעט, בבקשה, כדי שבעזרת היצירה יוכל להתגונן מפני העולם האכזר ומשותפו לתא, הרצל.

בהצגה "זה מסתובב" שעלתה לראשונה ב-1970 בתיאטרון "המרתף" כלא המחזאי יוסף מונדי, אחד מאבות תיאטרון הפרינג' הישראלי, שני משוגעים בחדר מבודד במוסד לחולי רוח - האחד סבור כי הוא חוזה מדינת היהודים תיאודור הרצל, השני משוכנע כי הוא הסופר והעיתונאי פרנץ קפקא.

על ריסון ואבחון מאווייהם מופקדת אחות סדיסטית. כעבור 39 שנה, בתיאטרון "הסמטה" ביפו, עדיין שרויים שני אבות הטיפוס של הזהות היהודית בקונפליקט מתמיד. מצבם הידרדר קשות בחלוף השנים. בית המשוגעים הפך למוסד לחינוך מחדש. החדר הסטרילי לכלוב מסורג. האחות היא גבר בדראג, מזכירתו של מנהל המוסד השרוי בתרדמת. החוסים אינם מטורפים בלתי מזיקים: אחד מתחזה. אחד ישלם מחיר אולטימטיבי.

ההצגה "זה מסתובב" על-פי אבי גיבסון בר-אל תעלה ברביעי-חמישי (25-26 במרץ) במסגרת פסטיבל "לילות פרינג" וטקס פרסי הפרינג' הישראלי - "קיפוד הזהב", שבו יוענקו פרסי הוקרה לאחד השחקנים המזוהה ביותר עם ההצגה, שמואל וולף, ולמורה דרכו של בר-אל, מייסד תיאטרון - "החדר" אמיר אוריין.

אבל בר-אל, שגרף את פרס הבמאי וההצגה הטובים ביותר ב-2006 בעבור "אסקוריאל" אינו מועמד בשום קטגוריה. לפני פחות משנה מונה הגבר הצעיר (33) למנהל תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה. אבל במקום להתמסד עם הגיל והמעמד, בר-אל, רק הולך ובודק את גבולות הקצה.

ז'אן ז'נה משחית את הנוער

בר-אל מביים ומשחק מגיל 18. בילדותו חזר בתשובה יחד עם אמו בעקבות טרגדיה משפחתית, וגילה מחדש את החילוניות כשהוא בועט במוסכמות הדת, המסורת, והלאום. הקריירה העמוסה שלו כוללת הפקות של תיאטרון הרחוב "אורתו-דה", הקמת הבמה הפתוחה ב"בלקוני" שם החלו את דרכם יוצרים כמו אסף הראל ודניאל סלומון, בימוי "מרד המתים" בתיאטרון "הסמטה" בימוי ומשחק ב"נו אקסיט" ע"פ סארטר בתיאטרון "החדר" בימוי הצגת יחיד ב"תיאטרונטו" וייסוד וניהול טקס יום השואה האלטרנטיבי השנתי. בר-אל הספיק לקצור שבחים ונאצות בכל אשר יילך.

למשל, "אבנים" של ארתו-דה הוכתרה בגרמניה כאחד מעשרת המופעים הטובים בעולם, כאשר מנגד זכתה "פרגודים" ע"פ מחזה של ז'אן ז'נה שהעלה בתיכון ברמת השרון לכותרת "החינוך משחית" בעיתון מקומי ולמרד הורים מזועזעים. הרומן של בר-אל עם תיאטרון הפרינג' כולל גם אפיזודות סוערות כמו ניסיון דקירה בפיסת מראה שביצע בו עובר אורח זועם במופע תיאטרון הרחוב "מטרבין" ורחיצת מכונית בדם כמיצג מחאה נגד פסטיבל עכו.

הנאצים הוציאו מהתיאטרון את הכיעור

בר-אל מאמין כי יש לעשות הבחנה ברורה בין הצגה "חתרנית", כלומר, רב משמעית או אלגורית יותר כמו "אסקוריאל", המתרחשת בארץ רחוקה בין מלך וליצן חצר, והצגה "אופוזיציונית" - זן תיאטרוני הולך ונעלם, לשיטתו. "תופעה אופוזיציונית מערערת על הסדר הקיים. ובשביל לעשות את זה הבוטות צריכה להיות חדה. ברכט אמר שאחד החטאים הגדולים של הנאצים זה שהם הוציאו מעל במת התיאטרון את הכיעור הרצח והגועל ומה שהיה מוצג באותה תקופה היו המקבילות של טלנובלות מאוד נחמדות, ריאלטי כמו האח הגדול, כוכב נולד וסיפורי מתח מתקתקים. הכיעור והרצח היו ברחובות. אני מאמין שהתפקיד של התיאטרון זה להציג את הכיעור על הבמה. זה מגיע מהתפיסה של ארטו שאמר שהשחקן הוא כמו נביא שזועק את מלותיו האחרונות לשמים. אנחנו חיים באותו המצב כיום. אנחנו לא מורגלים לסוג כזה של תיאטרון, שאומר את הדברים בצורה חד-משמעית או צורח אותם בצורה בוטה".

*גם בתיאטרון הרפרטוארי עולות לא מעט הפקות שמציגות שאלות נוקבות לחברה הישראלית. מה ההבדל?

"אני חושב שאלו יצירות חתרניות. הן לא יצירות אופוזיציוניות. הסיבה היא קהל המנויים. אם הבימה הקאמרי ובית ליסין יבואו ויאמרו את הדברים בצורה ברורה לא יקנו את המנוי. בניגוד להם, אנחנו לא תלויים בקהל. מה שקורה לשחקן, לנו כבני אדם, מוצא ביטוי על הבמה. אנחנו מנסים לנקות את השחקן מהיצירה ולהביא את האדם שבו. זו חממה תרבותית שאנחנו יכולים לבוא ולהיות בה ביחד להאמין באהבה. לא מתוך קיטשיות, אלא מתוך אהבה. זה לא מקובל היום, אני יודע".

*אתם לא תלויים בקהל. אתם תלויים במערכת. בעירייה, בתקציב התרבות. זה לא מקשה על האופוזיציוניות?

"הסמטה הוא גוף ממסדי. אבל מתקיימות בתוכו תופעות ויצירות אופוזיציוניות".

*אז מה זה בעצם תיאטרון פרינג'?

"חלק מתיאטרון הפרינג' זה תיאטרון שלא התקבל לממסד. חלק באמת מנסה לחדש. הקהל שבא לצפות בתאטרון פרינג' בא באמת לחוות הצגה, ולא כי איזה ועד עובדים לקח אותו לראות את מושונוב. זה ההבדל הקטן. אני חושב שבכל זאת בפרינג' ובסמטה אנחנו נותנים בית ליצירות עצמאיות שמנסות ליצור בעשר אצבעות. אני מתרגש כשאני רואה אמן צובע את התפאורה שלו. כשאני רואה שחקן מסדר את הבמה. אני נמצא בכל ההקמות, סוחב, מרים. אני רוצה וצריך לעשות את זה כי ככה אני מתחבר ליצירה. אני מאמין שהאצבעות שלי מובילות אותי לאמת של היצירה".

*תיאטרון פרינג' הוא בהכרח אופוזיציוני?

"לא. רוב תיאטרון הפרינג' בישראל היום מתחנף לממסד. אבל רוב התיאטרון ככלל הוא לא אלטרנטיבי. הקונצנזוס בלע את האלטרנטיבה. הן על-ידי דחייתה או מחיקתה או הצגתה כחולת נפש וסהרורית והן על-ידי אימוצה ושינויה. אימוץ במחיר אובדן הזהות. אנחנו חברה פחדנית. אנחנו רוצים להיות מקובלים. ברור שגם אני רוצה למצוא חן. אבל ברגע המכריע אתה צריך להיות קשוב לעצמך. ומה אם לא אוהבים את מה שאתה עושה? אז אתה לא נכון? אבל מעט מאוד אנשים ישראל יוצאים היום כנגד המקום שבו הם חיים".

קהל סגור בבועה

את האורות הרכים על הגג היפואי של תיאטרון הסמטה שובר בוהק מסנוור. הוא בוקע מתוך האולם הסמוך בו מוצב הכלוב הענק שנבנה במיוחד ל"זה מסתובב". הרצל (רונן יפרח) וקפקא (מוטי רוזנצוויג) כלואים בתוכו והמזכירה (אמיר ירושלמי) מהדסת הלוך ושוב על מסלול החוצה את הקהל. בר-אל מגלה שכדי להקל על הלחץ, נוהגים הוא והשחקנים לבצע סימולציית רצח של המבקרים או העיתונאים טרם בואם.

רובד אחר של האלימות בהצגה אמיתי לגמרי. בר-אל מספר כי מסכת העינויים בהצגה מועתקת הישר מטכניקות חקירה של השב"כ - השק על הראש, הטלטול, התיזוז, ומוצארט בווליום גבוה "שזה מכפיר לדעתי, גם מבחינת התפיסה היהירה שכביכול מוצארט בשביל הפלסטינים זה בהכרח עינוי".

את הבחירה בשחקן לגילום המזכירה מסביר בר-אל בניסיון לאמירה חברתית נוספת. בעוד מונדי כתב את התפקיד לאישה, "אצלנו זה גבר שלבוש בבגדי אישה אבל מתנהג כמו גבר בכל המובנים. וזה מעיד על התרבות שלנו, שבה הנשים מנסות להתנהג כמו הגברים בגלל הכוחנות המצ'ואיסטית שהגברים כופים עליהן.

הרצל והמזכירה מייצגים את השלטון, כוח הזרוע והמיליטנטיות וקפקא את איש הרוח, האדם והאזרח ושרומסים אותו. וחברה שרומסת את האדם בכוח הזרוע ובכוח הנפש בסופו של דבר תביא למוות של עצמה".

*קפקא הפציפיסט לא תמיד מעורר הזדהות.

"אני חושב שהפגיעות שלו היא כוחו. אנחנו חיים בחברה שסוגרת את הרגשות שלה. באופן מהותי. אני רואה את זה בהצגות שיש בהן רגעים שמאוד קשורים לחוויה אישית של אדם ולרגש שלו, וחלק מהקהל אוטם את עצמו. אם פעם משהו היה מעצבן קהל והוא היה קם וצועק בוז, אז היום הוא אוטם את עצמו. הוא לא מגיב. הקהל היום לא פעיל. הוא מאוד סגור בתוך הבועה שלו. הוא חי בפתק הלבן".

במופלא ממך תדרוש

גיבסון אינו שמו המקורי של בר-אל. הוא ניתן לו, כדבריו, "בתקופה של התפתחות ושינוי עם עצמי בגיל הנעורים". לאחר שבר-אל התייתם מאביו בגיל צעיר מאוד, חזרה אמו בתשובה. הילד דבק בדרכה עד גיל 15, ואז יצא למסע חיפושים משל עצמו. בניגוד למונדי, בר-אל אינו סבור כי הוא מחזאי מוכשר. מאידך, הוא מוצא נקודות דמיון במבט החיצוני על החברה. "מונדי היה טיפוס שמן, גס רוח, רודף נשים ואלכוהוליסט. אבל לא נוגעים במונדי. כי הוא אבי מחזות הפרינג' בישראל. מצד שני, גם קצת נידו אותו והתייחסו אליו כנטע זר. אני חושב שהאמן תמיד יהיה מחוץ לכלל. אתה תמיד תראה דברים אחרת. תמיד תסתכל עליהם בעין שלישית. ואני חושב שמונדי חווה את זה".

*אתה עדיין פועל מתוך אמונה?

"אני מאמין בספק ובאמון. זו תנועה חיונית לחיים. כשמגיע קהל לצפות בהצגה אז מתקיימות באולם בו זמנית 30 הצגות שונות. היצירה היא בחדר התודעה של הצופה. אבל העיקר הוא לכפרו בעיקר. בתורה כתבו 'במופלא ממך אל תדרוש'. ואני אומר, במופלא ממך תדרוש! יוצר צריך לשאול את עצמו מה אסור לעשות ולעשות את זה. לשאוף למתוח את גבולות הטעם הטוב". *