הנקראות ביותר

אנו אנו הפלמ"ח

"בין הספירות", על-פי ספרה של נתיבה בן-יהודה, קבוצת תיאטרון רות קנר

מה אנחנו יודעים על מלחמת העצמאות, השחרור, 48', זאת שהקימה את המדינה לפני יותר מ-60 שנה? כמעט לא כלום. פה ושם ראינו איזה סרט תעודה, קראנו כמה דפי ספרות יפה, שמענו איזה שם, יצחק רבין, הפלמ"ח, קאוקג'י, הקסטל, יהודה המכבי.

לא. הוא היה לפני. זהו בערך. ממש לא הרבה. קשה לדעת ועוד לזכור פרטים על מלחמות ישנות במדינה שבנויה שכבות-שכבות של הדחקות והכחשות של עוד ועוד מלחמות.

בין שלל הדברים שסופרו, בלי שנזכור מהם כמעט דבר, על המלחמה ההיא, יצא לאור לפני כ-20 שנה, ספרה היפה מאוד של הפלמ"חניקית הירושלמית הססגונית נתיבה בן-יהודה "1948 - בין הספירות" (1981), המספר את קורות המלחמה לא מזווית היסטורית אקדמית ולא מזווית הפרוזה היפה, אלא מנקודת מבטה האישית, הארצית, הפשוטה, היומיומית שלה כקצינת חבלה בפלמ"ח.

עכשיו באה פתאום, שכן הסיבה והעיתוי באים בעצם משום מקום, נעמי יואלי והעבירה את סיפורה של בן-יהודה מן הספר אל הבמה, בעיבוד מעניין ומשונה בעת ובעונה אחת.

המחזה או ההצגה הם בעצם, ברוחו של הספר, מונודרמה. יואלי עומדת, יושבת, הולכת, רצה על הבמה ומספרת, במונולוג ארוך, הכולל גם זמרה של שירי פלמ"ח נשכחים, את שקרה לה אז ושם.

הדבר המעניין והמוזר הראשון הוא בחירתה של יואלי להציג את הסיפור תוך שהיא מחקה, באופן מדהים ומדויק להפליא, את בן-יהודה, עד כדי כך שלרגעים נדמה לך שזו אכן נתיבה בן-יהודה עצמה, צעירה מעצמה באיזה 30-40 שנה. החיקוי מעולה. האם זה נכון להצגה? לא ברור.

עוד בחירה מעניינת ומוזרה, היא להקיף את המונודרמה בשני אלמנטים בימתיים חיצוניים: הראשון הוא שחקן המתפקד כפועל, הבונה לכאורה לאורך מחצית ההצגה, לאיטו ולפרטי פרטים, מין מדורת עצים מלאכותית לקומזיץ, ובחציה השני מפרק אותה בחזרה למרכיביה.

מה משמעות הדבר? לא הצלחתי להבין. אולי זה מנסה להגיד משהו על פער הדורות, על ההבדל בין קומזיץ למנגל, לא יודע. בכל מקרה, להצגה עצמה הוא לא מוסיף ולא גורע דבר. סתם.

האלמנט השני הוא הכנסתה לבימה של קבוצת בחורים ובחורות צעירים, המזמרים שירי פלמ"ח נושנים, רובם לא מוכרים למי שלא עשה קורס מ"כים בג'וערה, וגם מקפצים לצלילי עצמם. הם גם הופכים אחר-כך לכאורה - כי אומרים את זה, אבל לא בפועל, כי לא רואים את זה - לקבוצת המתנדבים העירוניים, "החנונים" במילות ימינו, שיוצאת לתרגיל בשטח, תחת פיקודה של נתיבה, ונקלעת למארב, שבה נהרג אחד מהם.

גם כאן, כמו במקרה של פועל המדורה, החבורה אינה מוסיפה דבר, אלא גורעת, שכן שירתם (והעמדתם) היא לא מן העבר הנזירי-פלמ"חי ולא מן ההווה הנהנתני-מועדוני, ולפיכך נופלת שדודה ומגוחכת בין הכיסאות.

אבל הסיפור הזה, סיפור המוות הראשון של אדם תחת פיקודה של בן-יהודה, המסופר בשליש או ברבע האחרון של ההצגה, הוא, אם מנפים ממנו את חבורת הזמר המיותרת, החלק הטוב, הדרמטי, המרגש, היפה והמזעזע של ההצגה, ובו מתעלה יואלי מעל חיקויה של בן-יהודה, ומצליחה להעביר את תחושות הפחד, חוסר האונים, הכאב, הגועל והזעזוע באופן קורע לב.

חבל, אם כן, שליואלי לא היה האומץ לעמוד על במה, עם החומר הפוטנציאלי המצוין של בן-יהודה, בלי להיזקק לקונצים של המדורה והשירה, ולקרוע לנו, כמו שצריך וכמו שהיא הוכיחה שהיא יכולה, את הלב ואת הנשמה. *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהקם לחשוב - השכם להלעיגו